הסטטוס קוו מת מזמן/ נדב שרגאי – המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

סטטוס קוו גרוע || אבל גם הוא כבר לא קיים

כמעט שום דבר לא נשאר מהסטטוס קוו המקורי שגיבש משה דיין שבוע וחצי אחרי שחרור הר הבית, מלבד סעיף אחד בו: איסור תפילת יהודים בהר * אם בכל זאת יש הגיון בשימורו האדוק כיום, הוא קשור בעיקר לרצון להציל את הממלכה שלצדנו מקריסה 

↓ מאת: ארנון סגל

הסרגל שעמו מודדת התקשורת, ובהשפעתה גם השיח הציבורי, את הסטטוס קוו בהר הבית ואת השינויים שחלו בו הוא סרגל עקום. הסרגל הזה לוקח בחשבון משתנה אחד ויחיד – את אפשרות התפילה של היהודים בהר הבית. הוא מתעלם, לעומת זאת, משורה של שינויים משמעותיים שביססו מאד את כוחם של המוסלמים בהר ודרדרו עד למאוד את מעמדם של היהודים בו.

ממשלות ישראל לדורותיהן, מאז אשכול ועד 'נתניהו השלישי' – כל אחת בדרכה – אסרה על יהודים להתפלל בהר הבית. באיסור הזה לא חל כל שינוי. לעומת זאת, אפשרות הביקור של היהודים בהר – חלק מובנה ומרכזי בסטטוס קוו המקורי שבשנים עברו הייתה חופשית בהרבה, נפגעה קשות. היא צומצמה במדדים רבים: במספר ימי השבוע, במספר שעות הביקור, בשטחי הסיור והביקור של היהודים בהר וגם במספר השערים שדרכם ניתן ליהודים להיכנס להר. כיום לא ניתן עוד ליהודים להיכנס לשטח ההר דרך שערי השלשלת והכותנה, לא ניתן להם עוד לבקר במסגדים ולא ניתן להם לבקר בהר בימי שישי ובשבתות. כיום גם תוחמת המשטרה לעיתים קרובות את שטחי הביקור של היהודים בהר למסלולים קצרים, למסלולי 'הצצה' ולעוד 'קווי סיור' מקוצצים. 

הנפגע העיקרי מההגבלות הללו הוא הציבור הדתי היהודי. הציבור הזה, לעתים 'בצדק' ולעיתים שלא 'בצדק' הפך אוטומטית ל'חשוד האולטימטיבי' בהר הבית. לעתים די בהבעת פנים מחשידה, במחיית זעה מהמצח, בהישענות על קיר כדי להינפש קמעה מהחום או בדיבור מיותר עם עולים אחרים, כדי 'להפליל את החשוד' בנסיון תפילה בהר. משם ועד הרחקתו החוצה – הדרך קצרה.

הסרגל העקום מתעלם מהשינוי הבולט הזה בסטטוס קוו. הוא מתייחס רק לסוגיית התפילה. הוא איננו 'סופר' את ההגבלות הרבות על ביקורי היהודים בהר. הסרגל העקום הזה גם איננו 'סופר' את ההתרחבות הניכרת בשטחי התפילה של המוסלמים בהר מאז מלחמת ששת הימים: אחרי המלחמה התפללו המוסלמים רק באל אקצא, אבל מאז הם השמישו את כיפת הסלע, שבמקור איננה מסגד, והפכו גם אותה לבית תפילה שמשמש בעיקר את הנשים המוסלמיות בימי שישי. המוסלמים ריצפו חלקים רחבים של אדמת ההר והם הכשירו והשמישו שני מסגדים תת קרקעיים נוספים: מסגד אל מרוואני באורוות שלמה ו'אל אקצא הקדום' מתחת לאל אקצא העילי.

הסרגל העקום איננו סופר זאת והוא גם 'איננו סופר' את העובדה שישראל, בניגוד לעבר ולסטטוס קוו המקורי, לא אוכפת את חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות בהר הבית. רבות דובר על כך. אין טעם לשוב ולספר על הנזקים העצומים לעתיקות הר הבית, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, וראוי שיובאו כאן דבריו של שוקה דורפמן ז"ל, שכיהן במשך 11 שנה כמנכ"ל רשות העתיקות ונפטר לפני כשנתיים. בספרו 'מתחת לפני השטח' דורפמן מתאר כיצד "במשך השנים ביצע הוואקף המוסלמי לא מעט עבודות... רובן ללא אישור כנדרש, ובוודאי ללא פיקוח ארכיאולוגי. על אודות העבודות הללו נודע למפקחי העתיקות רק בדיעבד, ויכולתם לפקח עליהן הייתה מצומצמת, אם בכלל. כך נוצר מצב שלפיו אף שהר הבית נמצא בריבונות ישראלית, בפועל הוואקף המוסלמי הוא זה שהמשיך לנהל את ענייני הר הבית, ללא התחשבות בחוק הישראלי ובשלוחיו".

דורפמן מציין עוד ש"לאורך השנים נמנעו מקבלי ההחלטות בישראל מלטפל כראוי בהפרות החוק ובמימוש הריבונות הישראלית בכל הקשור להר הבית". "דווקא באתר החשוב ביותר לעולם היהודי", הוא כותב, "הרשות מפקחת באופן מצומצם בלבד, והמשמעות היא שהפיקוח הארכיאולוגי בהר הבית אינו יסודי, ושהמידע שמצטבר על פגיעה בעתיקות הוא חלקי ומקוטע". המנכ"ל לשעבר של רשות העתיקות אף מזכיר את המסמך ההיסטורי שניסח היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, ב-1988. מסמך זה שימש בסיס משפטי להתנהלות ממשלות ישראל בהר הבית במשך כחצי יובל שנים. דורפמן מכנה בספרו את המסמך הזה 'מסמך רצוף הנחיות סותרות'. הוא מסביר שמצד אחד הסמיך היועץ המשפטי את הרשות ואת הממשלה לפעול בהר הבית, ומצד שני הוא מנע מהם לפעול במצבים שבהם החוק מופר.

הרבה מים זרמו בירדן

אבל השינוי המשמעותי והמפליג ביותר שהתחולל בשנים האחרונות בהר הבית נוגע למעמדה של ירדן בהר. ירדן הפכה בפועל שותפה לישראל בניהול הר הבית. הסטטוס קוו המקורי שעיצב משה דיין בהר ב-1967 העניק לירדן מעורבות מוגבלת בלבד, בניהול מתחם הר הבית באמצעות מנגנון הוואקף – זרוע של משרד ההקדשים הירדני. כיום התרחבה מאד ההשפעה הירדנית על הנעשה בהר. מהשפעה שולית שנגעה לניהול הפנימי של הר הבית ותשלום שכר לעובדי הוואקף גלשה ההשפעה הירדנית עד לכתליו החיצוניים של המתחם, ובמקרים אחדים גם לשטחים העוטפים את ההר. ירדן משפיעה היום אפילו על התנהלות משטרת ישראל בהר ועל מספר המבקרים היהודים בו. הביטויים למעמדה המתחזק של ירדן בהר ידועים. הסיבות לכך – ידועות פחות. 

הביטויים רבים מספור, אבל הנה הדוגמאות הבולטות: ישראל התחייבה לתאם עם ירדן התקנת מצלמות בהר – סיכום שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל בשל התנגדות הפלסטינים. ישראל מתחשבת כיום ברגישותה של ירדן בכל הקשור למספר המבקרים היהודים הדתיים בהר ומצמצמת אותו. ראש הממשלה המנוח אריאל שרון הפקיד בידי ירדן בתחילת שנות ה-2000 את הטיפול בשיקום ובחיזוק שניים מכותלי הר הבית (הדרומי והמזרחי), לאחר שניבעו בהם סדקים והיה חשש שיתמוטטו. ישראל אף נענתה לווטו ירדני בעניין גשר המוגרבים ומזה כ-12 שנה היא נמנעת מלהחליף אותו למרות צורך בטיחותי, אסתטי וענייני בכך. וטו ירדני מונע מישראל גם פינוי של פסולת בנייה שנערמה מאחורי יריעות פח שהוצמדו לפני שנים ל'כותל הקטן', כ-180 מ' צפונית לרחבת הכותל הפתוחה. רגישות ירדנית אפילו הביאה את הממשלה לפנות לכנסת כדי שזו תדחה דיון בסוגיית הריבונות הישראלית בהר הבית. הדבר התרחש בפברואר 2014 והדיון בכנסת אכן נדחה.

ההתחשבות המפליגה הזאת במעמדה של ירדן נשענת על שורת הסכמים והבנות, אך בעיקר על אינטרסים:

• ישראל חתמה על חוזה שלום עם ירדן והעניקה לה במסגרתו "עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים". 

• אבו מאזן חתם על הסכם עם המלך עבדאללה שבו הסכים לכך שירדן תהיה בינתיים 'האפוטרופוסית של המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים'.

• 'הבנות קרי', שהושגו בין ישראל לירדן בנסיון להרגיע את המהומות שהתחוללו בהר הבית באוקטובר 2015, כללו את סעיף המצלמות המפורסם שלא מומש, וכן הבנה והסכמה ישראלית להגביל את מספר העולים הדתיים להר הבית ולא לאפשר להמוני יהודים דתיים לבקר בהר בעת ובעונה אחת. זו היא הסכמה שבשתיקה עם חריגים: כשהמכסה מוגדלת, הדבר מתואם בדרך כלל עם ירדן, לפחות ברמת היידוע.

במסגרת ההבנות הללו ישראל גם חזרה על התחייבויותיה בהסכם השלום עם ירדן, וכן הכירה 'בתפקידו ההיסטורי של המלך עבדאללה כשומר המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים'. 'הבנות קרי' הביאו את נתניהו להצהרה ראשונה מסוגה, רשמית ופומבית במסגרת הבנה בינלאומית, שלפיה אין כוונה לחלק את הר הבית בין יהודים לבין מוסלמים. בפעם הראשונה ישראל נטלה על עצמה, במסגרת הבנה בינלאומית זו (הבנות קרי) התחייבות פומבית שעל פיה ימשך המצב הקיים: מוסלמים יתפללו בהר, אך מלא-מוסלמים (משמע: מיהודים) הדבר יימנע והם יסתפקו בביקורים שם. ירדן וארצות הברית, לעומת זאת, הכירו בפעם הראשונה במסגרת הבנה בינלאומית ובאופן פומבי, בזכות הביקור של היהודים בהר הבית.

אלה, אם כן, הביטויים הרבים למעמדה המתחזק של ירדן בהר, להפיכתה בפועל לשותף בניהול הר הבית. השאלה היא מדוע זה קורה. מדוע ישראל צועדת כה רחוק לטובת האינטרסים הירדניים בהר הבית? מה עומד מאחורי השינוי המפליג הזה שהתקשורת והשיח סביב הסטטוס קוו מתעלמים ממנו? התשובה לכך מצוייה הרחק מגבולות ההר. ההתנהלות הישראלית בהר בכל הקשור לסוגייה הירדנית יונקת ממעגלי אינטרסים רחבים בהרבה, הן של ישראל והן של ארה"ב.

נסקור מאוד בקצרה כמה מהם:

• ירדן היא נכס אסטרטגי, אזורי וביטחוני לישראל. השלום עם ירדן פטר את ישראל מנטל התחזוקה של קו גבול ארוך ומסובך, הסמוך יחסית למרכזי האוכלוסייה שלה.

• הן ישראל והן ארצות הברית חוששות ליציבות המשטר בירדן, בעיקר על רקע הרכב האוכלוסיה שם. הבדואים ותושבי שבטים הנאמנים לבית המלוכה, המהווים פחות ממחצית האוכלוסיה בירדן, מרכיבים את השדרה הביטחונית והצבאית של הממלכה, ואילו הפלסטינים, שהם הרוב, מהווים מקור לדאגה מתמדת. ההערכה היא כי חיזוק מעמדה של ירדן בתפקיד 'האפוטרופסית על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים', מייצב את שלטונו של בית המלוכה הירדני.

• ירדן חוצצת בין עיראק לישראל, ובין סוריה לסעודיה, מדינת נפט עשירה ובעלת ברית של ארצות הברית.

• מדינת הטרור של דאעש מתדפקת על גבולותיה של ממלכת ירדן הן מכיוון סוריה והן מכיוון עיראק ומנסה לקנות לעצמה אחיזה גם בארץ זו. תהלוכות תמיכה בדאעש כבר התקיימו במקומות שונים בירדן.

• על פי פרסומים זרים מתקיים שיתוף-פעולה הדוק בין ישראל לבין ירדן ברמה הביטחונית והמודיעינית, וישראל טורחת להתריע בפני ירדן על גורמים חתרניים המסכנים לכאורה את יציבות המשטר ההאשמי. בעבר פורסם גם שהמוסד הישראלי ביקש אישור מירדן להפציץ מתחומיה אתרי נשק כימי בסוריה. בתקשורת הזרה אף עלתה אפשרות שירדן תאפשר למטוסים ישראלים או אמריקניים לעבור בתחומה בדרכם לפגוע במתקני גרעין באיראן. 'ניוזוויק' למשל, פרסם באתר החדשות שלו תרחישי תקיפה אפשריים, שבהם נבחנה האפשרות הזו. גם לארצות הברית יש אינטרסים צבאיים בירדן. על פי פרסומים זרים ערך צבא ירדן תמרונים בשיתוף צרפת, בריטניה וארה"ב.

• שיתוף הפעולה בין ישראל לירדן איננו ביטחוני בלבד. ירדן מאפשרת לישראל להעביר דרך שטחה סחורות למדינות המפרץ. היא משתפת פעולה עם ישראל ועם הרשות הפלסטינית במיזם תעלת הימים, שאמורה להזרים מים מים סוף אל ים המלח ולאזן את הירידה המהירה במפלסו. ישראל גם מייצאת לירדן כמויות גדולות של גז טבעי, וצפויה להרוויח מכך מיליארדי שקלים.

לצד האינטרסים ההדדיים של ישראל וממלכת ירדן, הקהיליה הבינלאומית זוקפת לזכותה גם את 'מעמדה ההיסטורי בהר הבית'. השושלת ההאשמית הפסידה לסעודים לאחר מלחמת העולם הראשונה את התפקיד של שומר המקומות הקדושים לאסלאם במכה ובמדינה, ו'התנחמה' באפוטרופסות המשנית על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. חוסיין בן עלי, ששימש השריף והאמיר של מכה, הוא צאצא לשושלת ההאשמית שאבות אבותיה רואים עצמם צאצאיו של הנביא מוחמד. הוא מת ב-1931 ונקבר בהר הבית. בנו השני, המלך עבדאללה הראשון, ירש אותו והפך למלך הראשון של ממלכת ירדן עם היווסדה, ב-1946. עבדאללה הראשון נרצח במסגד אל-אקצא ב-20 ביולי 1951 על רקע מגעיו עם ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל. נכדו, המלך חוסיין, שירש אותו זמן קצר לאחר מכן, היה עד ראייה לרצח. בין השנים 1948-1967 שלטה ירדן באיזורי יהודה שומרון, בירושלים ובהר הבית, וראתה עצמה אפוטרופסית על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. גם לאחר שישראל כבשה את ירושלים ואת המקומות הקדושים – הוסיפה ירדן לשמור על זיקות להר הבית, שילמה שכר לעובדי הוואקף, השקיעה משאבים בשיפוץ כיפת הסלע ותרמה שטיחים למסגדים.

השינוי המפליג במעמדה של ירדן בהר, שנובע במידה רבה מהמסכת שנפרשה כאן בקצרה, כמו גם התרחבות שטחי התפילה של המוסלמים בהר, ההגבלות הקשות שמוטלות לא רק על תפילות יהודים בהר, אלא גם על ביקוריהם שם וגם העדר האכיפה הממשית של חוקי ישראל בהר הבית, אינם 'נספרים' במסגרת הסטטוס קוו והשינויים שחלו בו.

בחינת הסטטוס קוו בעיניים צרות, בהן נמדד משתנה אחד בלבד – אפשרות התפילה של היהודים בהר היא הסתכלות מעוותת. דרושה אפוא בחינה יסודית יותר של כל מרכיבי הסטטוס קוו שגיבש דיין בהר ב-1967. בחינה כזאת תגלה שמעט מאד נותר ממנו; שהסטטוס קוו 'ההוא' – מת מזמן; שהשיח עליו כיום הפך למגוחך; שהוא מתייחס לשרידים מעטים בלבד שלו, בעיקר לאיסור על תפילת יהודים בהר. לכן רצוי מאוד שהשיח על 'הסטטוס קוו' יהיה כולל, אמיתי, ומדוייק פי כמה מאשר היום; שהסרגל העקום שעימו מודדים את הסטטוס קוו כיום, יוחלף בסרגל אחר, אמיתי ובעיקר ישר.

קטעים מהרצאה שנשא נדב שרגאי, חוקר ירושלים והר הבית, בעקבות מחקר חדש שפרסם במסגרת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה: "הסטטוס קוו בהר הבית – שינויים, גורמים ותהליכים נלווים". שרגאי הוא עיתונאי 'ישראל היום' ומחבר הספרים: 'הר המריבה – המאבק על הר הבית', 'יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה' ו- 'עלילת אל אקצא בסכנה – דיוקנו של שקר'.

למאמרים וכתבות נוספים בעניין ה'סטטוס קוו', לחץ כאן >>