 |
| עקידת יצחק באדיבות מכון המקדש |
לפני יותר משבוע שעבר חגגו המוסלמים בכל רחבי העולם את חג הקורבן – עיד אל-אדחא. מעל מיליון וחצי מאמינים הגיעו למבנה הכעבה במכה וחגו סביב המקום הקדוש, שלפי אמונתם הוקם בידי אברהם אבינו-אביהם. על פי המסורת המקובלת כיום באסלאם עיד אל-אדחא מציין את היום שבו עקד אברהם אבינו את בנו יחידו, בנו האהוב, את ישמעאל. לא, אין פה טעות, אין בלבול בשמות. לדידם העקידה היתה של ישמעאל.
בקוראן מסופר שאברהם חלם שהוא מקריב את בנו לא-ל. הוא הלך להר ערפאת הסמוך למכה, וביקש להגשים את החלום ולהתקרב לבוראו. הא-ל, שלא באמת רצה שיקריבו לו ילדים, אלא ניסה לבחון את עומק אמונתו של אברהם, זימן לו כקורבן איל. זו המקבילה האסלאמית לסיפור היהודי על עקידת יצחק בהר המוריה. בצירוף מקרים מופלא, גם פרשת השבוע "וירא" עסקה בנושא. מהו מקורו של השינוי? האם הוא מצביע על החלפת היהדות באסלאם, ומכאן על העברת זכותו של עם ישראל לבניו האחרים של אברהם? האם זו הסיבה שהמוסלמים טוענים שאין ליהודים דבר וחצי דבר בהר הבית?
החלפתם של יצחק בישמעאל והר המוריה בהר ערפאת היא מהלך מכונן בתולדות היחסים בין היהדות לאסלאם. ישמעאל הופך לבן הנבחר, ממשיך דרכו של המונותיאיסט הראשון. בתורה חוזרת ונשנית ההבטחה הא-לוהית לאבות האומה בדבר הנחלת ארץ ישראל לעם ישראל. הקב"ה מבטיח לאברהם "כי ביצחק ייקרא לך זרע" – ביצחק ולא בישמעאל.
והנה, בתחילת שליחותו פנה הנביא מוחמד אל היהודים בציפייה שיכירו בשליחותו כממשיך דרכן של היהדות והנצרות: "הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם והקימו בריתי למען אקים בריתכם... והאמינו באשר הורדתי לקיים את אשר בידכם, ולא תהיו ראשונים לכחש בה...". בתמורה זכה מוחמד לקיתונות של לעג ובוז מהיהודים, ובעקבות זאת האשים אותם ב-"תחריף" – זיוף תורתם. היהודים, אמר מוחמד, התכחשו לנביאיהם והסתירו את אשר היה ידוע להם מלכתחילה: היותו השליח, חותם הנביאים.
כעת טען מוחמד שהוא ממשיך דתו הקדומה של אברהם: "הן התורה והאינג'יל' (הברית החדשה) לא הורדו בלתי אם אחריו (אחרי שנמסרה השליחות האסלאמית לאברהם)", ומכאן שהיהדות והנצרות מאוחרות כרונולוגית לאסלאם. ומכיוון שהקב"ה הבטיח לאברהם שזרעו יירש את הארץ, ומאחר שהבן הנבחר הוא ישמעאל, הרי שהארץ ניתנה כירושה לצאצאיו הערבים בני דת האסלאם.
מכאן, היחס השלילי של האסלאם והערביות לציונות. יהדות מותרת כדת, אך ציונות החותרת לממש את זכותו של עם ישראל על ארצו היא כפירה בעיקר. כפירה בתורתו הקדומה של אברהם, בהבטחת הא-ל לישמעאל ובזכותם של המוסלמים על פלשתין המבורכת.
יכולתן של רשויות הוואקף לבצע בהר הבית שינויים מהותיים הנובעים ממניעים לאומיים-דתיים של שליטה בקרקע, מצביעה על אוזלת ידה של המדינה, שמחששה מפגיעה בסדר הציבורי, שומטת את הזכות ההיסטורית במקום. השופט אליעזר גולדברג קבע פעם ש'אין בית משפט בישראל זקוק לראייה, כי נגיסה בשטח הר-הבית על ידי הוואקף המוסלמי... פוגעת פגיעה של ממש ברגשות הדתיים והלאומיים של ציבור יהודי רחב'. אולם, לדבריו, 'על הדרג המדיני ולא על בית המשפט, לתת תוכן ומשמעות לקריאה ההיסטורית: 'הר הבית בידינו'.
למקומות המקודשים יש משמעות חזקה ביותר עבור המאמינים. אך הם גם משמשים "מקום שבקונצנזוס" עליו נשען המאבק הלאומי. באופן דומה אגב, אבות הציונות טיפחו את האתרים הלאומיים במצדה, בגמלא ובכפר ברעם, ושיקמו את בתי הכנסת הנטושים שבהם, לא במטרה להופכם למקומות תפילה פעילים, כי אם לשמור על הזהות הלאומית-היהודית של הארץ. לכל עם יש מיתוסים, האמריקנים קוראים בלהט: "זיכרו את אלאמו", והרוסים נוצרים את סטלינגרד. לוי אשכול טיפח את הכותל המערבי ממניעים לאומיים לא פחות מאשר ממניעים דתיים, כי זה הצעד שאיחד את ירושלים באופן מעשי והפך אותה לבירת ישראל, באופן שחיבר בין הקדושה היהודית רבת השנים, לריבונות הישראלית הצעירה. באופן דומה, פועלות התנועה האסלאמית, הרשות הפלשתינית ותנועת החמאס כדי לחבר בין הקדושה האסלאמית של אל-אקצא ומעמדה של ירושלים, כבסיס לצמיחתה ולחיזוקה של הלאומיות הפלסטינית הצעירה.
אל-אקצא הנתון תחת כיבוש ממחיש לקיצוני האסלאם, יותר מכל מקום אחר בארץ, את עשיקת זכויותיהם של המוסלמים. לכן, כל מי שחולם על כך שהאסלאם והערבים יסכימו לתפילת יהודים בהר הבית, שלא לדבר על הקמת מבנה יהודי מקודש במקום, לא הפנים את מהות חג הקורבן – עיד אל אדחא.
"ומי חוטא יותר מהמחריב את מסגדי א-ללה ומונע מהמאמינים להתפלל בהם", נאמר בקוראן. באותה המטבע, צריכים לנהוג נאמני הר הבית – לדרוש להתפלל בו. כשביקרתי במקום הקדוש ונשאתי תפילה שקטה, העיר לי שומר הוואקף שהשגיח עלינו: "למה אתה מתפלל פה?" השבתי לו בערבית: "למי אני מתפלל? לא-לוהים, אשר אמר מפי מוחמד לדבריכם, לכם סדרי התפילה ולנו סדרי תפילתנו".
כשם שמערת המכפלה המקודשת לשני העמים משמשת מקום תפילה הן ליהודים והן למוסלמים, כך אין למנוע מיהודי המבקש להתפלל במקום הקדוש לממש את זכותו. מדינת ישראל צריכה לאפשר ביקורים וחופש תנועה מוחלט בהר הבית, ולאפשר לכל יהודי המבקש לממש את זכותו, להתפלל בהר בצינעה ולא בהתרסה.
· הכותב הוא ד"ר ללימודי ארץ ישראל ומזרחן המומחה לנושא הסכסוך הישראלי-ערבי
אין הסיפור שמסופר כאן שלם מבלי להבי את אותם הציתתות על המשא הלילי בחלום על סוס כמו בכל סיפור בלי כל הוכחה ורק אשתו כתבה שבעת היותו בביתו באותו הזמן זה כל הקשר לירושלים שאת שמה רק שמע מהיהודים שהיו באזורו.
השבמחקכל היתר אפשר להגיד שהם כבשו בלי לקבל שום קנין ולכן אין שום תוקף לתענתם הם גם לא מתפללים רק מעתיקים צעקות פגניות של השבטים שהיו איתם באותו הזמן באזור המדינה שנפלו מפניהם .