יום רביעי, 4 בספטמבר 2013

ירושלים האסורה

מאמר בשם הזה פירסם שלמה טנאי בעיתון 'דבר' המנוח ב-ד' באייר תשכ"ו (24.4.66), שנה וקצת לפני מלחמת ששת הימים * מאמר געגועים לירושלים המזרחית ולכל היקר שם, שבנסיבות שונות מאוד אקטואלי גם לימינו * שנה טובה
הר הבית ממעוף הציפור
"אי אפשר לו לאדם לבוא לירושלים בענייני עבודה, לביקור או לטיול, בימים של חג שבאביב או בסתיו, ביום חורף סגרירי וקר או ביום קיץ יבש, מבלי להגיע במוקדם או במאוחר אל המשולש הקלאסי המתהווה מהרחובות המלך ג'ורג'-יפו-בן יהודה. כאן משתתף כל אחד, בין איש הארץ ובין תייר ביצירת תנועה סואנת שהיא אחת מנשמות העיר. כל עיר. וכאן נהנה כל אחד מאותה תנועה ומהומה שיצר קודם לכן. אין מזמינים לו אפוא לאדם את סאון ירושלים כמן המוכן, אלא כל אחד שותף לו, ביצירה ובהנאה, בעת ובעונה אחת.
"מגיעים למשולש מאלף טעמים – למסעדות, לבית הקולנוע, לחנויות, לראות את כל ירושלים ברחוב, אם כי בינתיים נתפתחו לה לעיר מרכזים רבים אחרים. אולי פחות סואנים, אך לא פחות מושכים ובולטים. שכונות מגורים נרחבות ובהם בניינים רבי קומה לכמה צדדים. המרכז הכביר של בנייני הממשלה, הכנסת, האוניברסיטה והמוזיאון. לצד אחר: המרכז הרפואי של הדסה. אם לציין רק את העיקריים שבמרכזים. ומצד אחר נשארו במקומם ובכבודם מרכזים ישנים מסורתיים כמו רחביה ומאה שערים.
גול! הכדור הובקע בשער העזרה בהר הבית
"בכל מקום יש בה בירושלים איזה ייחוד, ויש בה גיוון רב, בעיר ההררית קשת היום ומעוטת השפע, ועם זאת העשירה והגדולה. הכל מבקשים לראות עוד ועוד תושבים חדשים בעיר. משהו מאווירה של כת המעוניינת לקלוט חסידים נוספים לחיזוקה ולהאדרתה. ואכן האדם מבוקש בירושלים ורצוי לה, אולי יותר מאשר לערים אחרות שלנו. אפשר להגות בעניינים אלה ובאחרים כשנוסעים באוטובוס מן התחנה המרכזית שבפתח העיר אל תוך מרכזה, או בהליכה קלה מעיסוק לעיסוק ברחובות, או בין פגישה לפגישה במשרדים ובבתי ידידים, אך לצד כל אלה או מעליהם – או מסתתר מהם כמו באיזה חביון מסתורי ומתוק שיש בו סוד וסכנה, אתה חש כל העת את חלקה האחר של העיר, את העיר העתיקה שמעבר לגבול שביתת הנשק. אי אפשר להשתחרר מתחושתה. אדרבה, כל העת אפשר לשקוע לתוך עומק עומקה של עיר שחיים בה בני אדם, נוסעות בה מכוניות ובערב נדלקים בה אורות, והיא בליבנו כל כך לא עיר של מציאות, של אבן וטיט ועצים ושיחים ושאון כלי רכב וריח בנזין ועשן קוצים.
"כמו צל ענק שאינני רואה את קצות דמותו, ועם זאת חש אותו כל רגע, יום ולילה, ער ובתנומה, חופה עלי עיר שמעבר לקו, קו שהוא רצועת אדמה ובה בתים רגילים, בתי מגורים, סככות, גנים וגינות זעירות. חלקם בתים פגומים מפגעי המלחמה. הכל ריק. משכן לנחשים ולעופות הלילה. ממקומות רבים בעיר רואים את העיר העתיקה, את הר הצופים, את הר הזיתים ואת הרי מואב. רואים קטעים, רואים קצה של נוף, פינה של חומה, פיסגה של הר. שברים של מראה שאך מגרים, מתסיסים. מגבירים ערגון לתמונה שלמה.
"לרגעים תוקפים אותך גם חרון וגם חידה על גורל מוזר ותמים זה גם יחד, שאדם בישראל, יחידי בעמו, הולך וסובב כעני בפתח, כמגורש בבית, מסביב לאתר העתיק ביותר, היקר ביותר, המקודש ביותר לעמו, ואינו יכול להיכנס לתוכו. אינו שולט בו. בדוחק יכול לראותו כראוי. לא יהיה זה הגיוני לשייך חרון וחידה אלו לתוצאות מלחמת תש"ח. כל השנים שלפניה היינו יכולים לבוא רק אל הכותל המערבי וגם סביב ביקורנו שם היה נטוש מאבק. ולא שלמים היו אותם ביקורים. אל לבם של מקומות הקודש, אל הר הבית, לא ניתנה לנו דריסת רגל מעולם, מאז החורבן. תקופות ארוכות לא ניתנה ליהודים בכלל רשות לגור בירושלים, וכשהותרה ישיבתם בעיר, לא הותרה להם דריסת רגל במקום המקדש בין שעמד במקומו מקדש או בסביבתו כנסיה, בין שהיה נתון למרות שליטים אלה או אחרים.
הר הבית: לא מומלץ ליהודים?
"תקופה ארוכה ניתנה הרשות ליהודים לבוא לעיר רק אחת בשנה, ביום תשעה באב. מספר החוקר האנגלי וילסון על ביקורו בעיר העתיקה במאה הקודמת: 'כאן מצוי כותל הדמעות הנודע של היהודים. שטח מרוצף קטן לפני קטע של קיר שכמה חוקרים סבורים שאינו אלא הנקודה הקרובה ביותר מחוץ לשטח המסוגר, לקודש הקודשים... והם בוכים חוצה לתחומי החצר שאינם יכולים לבוא לתוכה', כך מסיים וילסון רשמיו. חוציות מדהימה זו, גירוש בלתי פוסק זה, הרי באו בגלל הפחד הגדול מפני הקשר שבין היהודים למקום היסוד לחיותם ולתקומתם. זהו המאמץ המתמיד לפגוע במוכה בשורש קיומו. ולא בנקודה החלשה ביותר, אלא דווקא בחזקה ביותר, בחזקה וביקרה ביותר".
אחר כך סוקר טנאי את האתרים בירושלים המערבית שמהם ניתן לצפות אל הר הבית ואל חציה הירדני של העיר, ומסכם: "היוקרה המוסלמית מתנוצצת מכיפת זהבו של מסגד עומר... ביסודם של רוב אלה מצויים המקומות היהודיים. עיקר שבעיקר – מקום בית המקדש".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה