יום שלישי, 18 ביוני 2013

בית חלומותי: איה קרמרמן - לנגר

בית המקדש שלי הוא געגוע.
כשתינוק יהודי מתהווה ברחם אימו, הוא איננו שוהה שם לבד. לאור הנר, הוא לומד בחברותא עם מלאך המלמד אותו את כל התורה כולה. אך ברגע שהתינוק יוצא מבטן אימו, בא המלאך גבריאל, מפליק על שפתיו ומשכיח את כל אשר למד. אם כך, מדוע בכלל טורח הקדוש ברוך הוא לשלוח מלאך? כך או כך, התינוק לא יזכור דבר.
השם בחוכמתו הרחומה יוצר לנו געגוע, נותן עוגן לנשמותינו. כמו אינפוזיה המטפטפת טיפין טיפין, מחייה את הגוף בשיטתיות חרישית, כך אותו לימוד עוברי ממשיך לשמור על ניקיונה של הנשמה שלנו, בעוד אנחנו בוחרים להתפלש בביצות גשמיות ורוחניות. לפעמים, בהחלטה חד צדדית ובחסד גדול, כל כולו יתברך בוחר להגביר את טפטופי האינפוזיה. והנשמה בתגובה, עוזרת אומץ, ומתעוררת לחיים. זה מה שקרה לנשמה שלי. הרבה שנים היא ניסתה להתעורר, מקבלת חיות עדינה מאותו טפטוף, אבל השקטתי אותה. לעיתים בכוח, לעיתים בשקט הרסני.
ואז בשנייה הכי לא צפויה, כמו אחרי תרדמת בסרטים ההוליוודים, הנשמה שלי פקחה את עיניה. ומאותו הרגע, לגוף, למחשבות, לרצונות ולאגו שלי, לא היה סיכוי. הנשמה הובילה אותי חזרה אל ביתו של אבי שבשמיים. יחד עם הנשמה הערנית שלי, התעורר לחיים גם הגעגוע היהודי שלי. והוא פועם בי חזק, כל היום, כל הזמן, כאילו הוא מפצה על 27 שנות השינה שלו. ואני מתגעגעת. נון סטופ. אני מתגעגעת לאותו מלאך ששהה איתי בבטן אימי. אני מתגעגעת לנסי קריעת ים סוף. אני מתגעגעת לראות את הקולות. פשוט, כי ברור לי שהייתי שם. ברור לי שראיתי את קולות השופר, את האש והערפל. ברור לי שאמרתי 'נעשה ונשמע'.
אבל, והאבל הזה הוא גדול, שתלטן והרסני, אנחנו חיים בעולם שעושה הכל כדי להוכיח לי שסטיתי מדרך הישר, שהתבלבלתי, שנפלתי על הראש, שעברתי שטיפת מוח. ובתוך ההעלם שבו אני חיה, אני כמהה לרגע קטן, לראות שוב את הקולות רק כדי להתחזק בדרך, לדעת שאני למרות הכל בדרך הנכונה על אף כל המלעיזים, למרות כל הספקות שהיצר הרע נוטע במוחי.
בית המקדש שלי הוא געגוע.
מכל הגעגועים שלי, הכי חי, נושם ובועט, הוא הגעגוע למשיח. עצם המחשבה על בן-דוִד, כשקופצת למחשבתי, מעלה לי דמעות לעיניים. ולמעשה, זה הרי לא ממש הגיוני להתגעגע למשהו שעוד לא קרה. אבל אני מתגעגעת, למרות זאת. בכל יום כשאני מחכה לו שיבוא. לא מרפה מתפילותיי תמונה, של בעלי, שלי ושל הילדים לבושים בבגדי שבת, עולים יחד במדרגות המובילות אל בית המקדש. ואני יודעת שעוד נשימה אחת של סבלנות, עוד תפילה אחת, וזה יקרה. 
שמעתי שיעור של הרב ארז משה דורון, שהסביר שכשבית המקדש היה קיים, שלוש פעמים בשנה, היינו עולים לירושלים כדי "לראות ולהיראות". לראות – את נסי השם הקשורים במלאכות המקדש, ולהיראות – בפני השם. שלוש פעמים בשנה, לכל אחד מאיתנו היתה שניית חסד פרטית. שנייה שהרגשנו כילד יחיד לקדוש ברוך הוא. שנייה אחת, שהשם יתברך הסתכל רק עלי וראה רק אותי. ראה את מי שאני באמת, נקייה, בלי מחסומים ובלי קליפות. ובשנייה הזו הרגשנו אהובים. והאהבה שלו, שהיא בעלת 13 מידות רחמים, הציפה אותנו, מילאה אותנו ונתנה לנו כוחות כמו שאהבת אמת יודעת לעשות.
והנה חוזר אלי הגעגוע. הגעגוע להרגיש אהובה, הגעגוע להיראות בפני השם יתברך ולהרגיש באהבתו האין סופית לילדה שלו, ששכחה את שהמלאך לימד אותה. הילדה שלו שהתרחקה כל כך, אבל אז, נשמתה התעוררה מהתרדמת. וחזרה הביתה. והפעם, במהרה בימינו, גם אל ביתו בעולמות התחתונים של אביה שבשמיים.

תגובה 1:

  1. יישר כח גדול איה ..אני מכירה אותך עוד מימי היותך דוגמנית בחורה נאה חייכנית ומלאת אנרגיות ולראות אותך כך חוזרת בתשובה משמח מאוד את הלב ☺️גם אני חזרתי לאבינו שבשמיים ולדרך האמת ..שמחה גם לפגוש אותך בדרך הזו !!שנזכה לראות משיח במהרה

    השבמחק