בית כנסת בהר הבית יהיה בכייה לדורות

הקמת בית כנסת בהר הבית תנציח את איסור התפילה שהתחדש על יהודים ברחבי ההר, ותצמצם את חזון הגאולה להקשר דתי מצומצם * יואב שורק

כמה אנשי ציבור, שמאסו במציאות המשפילה שבה יהודים אינם מורשים להתפלל בהר הבית, העלו מחדש את ההצעה הישנה להקמת מתחם תפילה יהודי, בית כנסת, על גבי רחבת ההר. הצעה זו נשמעת נועזת ומרשימה במבט ראשון, וסביר להניח שבמציאות המדינית והפוליטית הנוכחית היא אכן רחוקה מאד מהיתכנות; אך לעתים המציאות מקדמת במהירות את מה שאיש לא ראה כריאלי, ומי יודע – אולי ההצעה תתקבל ותעבור לפסים מעשיים.

אם יוקם בית כנסת על רחבת הר הבית, יהיה זה צעד קטן קדימה במאבק על הזיקה בין העם היהודי להר הבית - אך צעדים רבים אחורנית.

ראשית, הקמת בית כנסת על הר הבית פירושה יצירת מתחם מוגבל, שבו יהודים רשאים להתפלל על רחבת ההר. בכך יש כניעה לתכתיב שנועד להצר את צעדיהם של יהודים בהר הבית, תכתיב שכולו פוליטי ומלאכותי. אין שום סיבה שברחבת ההר – מחוץ למסגד אל-אקצה – באותו שטח המשמש כיום כמעין פארק ציבורי, לא יוכלו בני כל הדתות להתפלל או להשתחוות, כפי שהם יכולים בכל מקום אחר. האיסור המופרך הזה, הסותר את כל עקרונות חופש הפולחן, נוצר אך ורק כדי למנוע 'זעם' מוסלמי, מעין דמי חסות שנוצרו על ידי הפחדה חסרת בסיס. יהודים יכולים להתפלל ולהשתחוות בהר, ואם נרצה הדבר לא יעורר כל אלימות ומהומות, ואין כל סיבה שיעורר את אלה.

רחבת ההר איננה מסגד. היא לא היתה כזו מעולם, ורק אינטרס פוליטי עלול להפוך אותה לכזאת, אם יזכה חלילה בהעלמת עין ישראלית. מסגד אל אקצה נועד לתפילה מוסלמית, ומוסלמית בלבד; ואילו רחבת ההר, הסובבת סביב כיפת הזהב, באה לסמן את מקומו של בית המקדש היהודי החרב. זו כנראה היתה כוונתו של הח'ליף עומר כשבנה את הכיפה ולא הפך אותה למסגד, וכאשר הקפיד לבנות את אל-אקצה בשוליים הדרומיים של ההר דווקא, כשראשי המתפללים פונים למכה ואחוריהם אל המקום המקודש ליהודים.

על הזכות להתפלל ברחבת ההר יש להיאבק. כיוון שהחוק נמצא באופן חד משמעי לצד המבקשים להתפלל בחופשיות, כל שנדרש הוא שבירה מוצלחת של הטאבו. מרגע שהתפילה תהפוך לשיגרה, הסאגה שסבה סביבה במשך עשור תיעלם בתהומות ההיסטוריה ולא תעלה שוב. בוודאי שאין טעם להיבהל מהמצב האנומלי הקיים כעת, ולסגת אל יצירת מתחם מוגבל שבו תתאפשר הפעולה ה'נוראה' של תפילה.

אך הבעיה בהקמת בית כנסת אינה רק נוכח הערבים, בשל הכניעה המדינית הגלומה בה. הקמת בית כנסת על ההר היא אסון בזירה הפנים-יהודית, כי היא קובעת למעשה שאין לנו למה לצפות. אותה יהדות שאנו מכירים ממאות אלפי בתי הכנסת שבארץ ובגולה, היהדות שתחומה בגבולות מצומצמים של קודש והמדברת אל חלק מסוים בלבד בעם היהודי, היא היהדות של הבית השלישי. היא הדבר שלו אנו מתפללים. הר הבית נראה אפוא כמעט מיותר: מה שייעשה על גביו הוא בדיוק מה שנעשה ממילא באינספור בתי תפילה יהודיים. גם בבית הכנסת שבהר יהיו תלויים 'מודים דרבנן' ו'בריך שמה' מתנת זיוה ואהרון שלומוף, וגם בה ימלמלו מתוכה את התפילה 'כן תחיינו ותקיימנו ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך'. גם שם יהיו נוסח ספרד ואשכנז, גם שם ייכנסו רק גברים חובשי כיפה, גם שם תכוסה הרצפה בשלל עלונים מסחריים לציבור הדתי בכל יום שישי. גם שם ימשיכו לבכות בתשעה באב כאילו דבר לא אירע, ולבקש בכל יום על קיבוץ הגלויות. גם שם יהיה תלוי שרטוט של המקדש מתוך ביאור 'תפארת ישראל' למשנה, כמין מודל אידיאלי שיתגשם באחרית הימים.

אך אם מדובר ביהדות של ציפייה ולא ביהדות של מקדש – מדוע אנו צריכים למקם אותה בהר הבית? הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? האם לא נכון יותר להשאיר משבצת אחת ריקה, כדי שניתן יהיה להזיז משהו במערך המקובע, כדי שניתן יהיה לתת מקום לחזון ולחלום?

מצווה עלינו להשאיר את המקום הזה במצבו האמיתי – מצב של חורבן הממתין לשעת רצון, לאחדות לאומית ולעת שלום, כדי לכונן עליו משהו שהוא אור לעולם.   

ואגב: את הרעיון של מקום תפילה יהודי מסודר, בית כנסת, על הר הבית, ניתן לממש באמצעות מה שכבר קיים – בית הכנסת שב'מחכמה', הנמצאת מעל רחבת הר הבית, ושכיום מתקיימות בה תפילות מסודרות רק בתשעה באב וביום הכיפורים. הרב גורן – בשונה מכל מי שיבוא אחריו – הצליח לבסס כאן מסורת של נוסח הר-הבית, ובמובן זה לפחות המקום שונה מכל בית כנסת אחר בישראל. את בית הכנסת הזה – שאינו על הרחבה אלא מעליה – ניתן וצריך לטפח, ובעיקר לחתור להפיכתו לפעיל בכל ימות השנה. לא בשמיים היא. אבל – כל זאת בלא לוותר, חלילה, על הזכות הפשוטה להתפלל בהר, ועל הותרתה של רחבת ההר כמקום פנוי (גם אם הוא הקדש מוסלמי) הממתין למקדש.