יום שישי, 12 באפריל 2013

פרשנים ביציע

איך זה שבשני קצוות המנעד הרבני הסרוג, מרבני יצהר והרב דב ליאור ועד הרב שרלו, הרב ריסקין והרב מדן מסכימים שצו השעה הוא לעלות להר הבית – ואילו בקרב חוגי מרכז-הר המור, מראֶה מוסלמים יוצאים מבית קודשי הקדשים מעורר פיהוק, תנועת יד מבטלת ולכל היותר תלי תלים של דרשנות? * טוב, אולי זה בגלל שכבר מזמן לא עלו שם לשחק על מִגְרש הגאולה
 
כל תנועת מהפכה חווה את הרגע שבו היא מאבדת את הגמישות. הרגע שבו ראשיה כבר מוצאים עצמם אומרים יותר מה לא לעשות מאשר מה כן לעשות. כשהרוח חדלה מלנשוב וכל שנותר הוא הסיסמאות הישנות, המנטרות שפעם הילכו קסם. אבל במקרה הזה מדובר בגורל אכזרי יותר.
אולי הדבר החל מאיזה תסביך נחיתות היסטורי מול הציונות החילונית. כך או אחרת, הוא הפך כבר מזמן לתלוּת בה, לדתיות משתקת. לעתים נדמה שתלמידיו הקרובים של הרב צבי יהודה קוק כה הפנימו את התפיסה שלפיה יד ה' הגואלת משתמשת לצורך ביטויה המעשי בפורקי עול, עד שטעו לחשוב שלא תיתכן גאולה באופן אחר. הם החלו לסבור שרק לגלויי הראש האישור הא-לוהי לפעול במציאות ולהביאה לתיקונה. כל כך התאהבו בתפקיד הפרשן ביציע, המצביע על השחקנים במגרש וצועק 'קדוש קדוש קדוש', עד שלא העלו על דעתם שייתכן שלשומרי המצוות צריך להיות תפקיד פעיל יותר במהלך הגאולה.
לכל היותר הסתפקו בשליחת שומעי לקחם לחבוש ולכבוש את ספסלי בית הספר לקצינים, מיסודם של החילונים יצ"ו. כלומר לעשות עוד מאותו הדבר. להקים ישובים ביש"ע כפי שהתנועה הקיבוצית עשתה בשעתה. על כל פנים, כבר עשרות שנים הם נשמרים מלייצר מהלך גאולי משלים משלהם. אשלמתא דגאולה ולא רק אתחלתא. הרי אם יש 'אתחלתא' צריך מתישהו לבוא גם ההמשך. מאוחר יותר החלו גם לנזוף בחומרה באלו שנשאו עיניים למרחק רב יותר מאשר הטווח שאליו צפו ממרומי משרד ראש הממשלה או ממדרגות הרבנות הראשית. אין ספק שיש לנושאי הגישה הזאת מניות לא מעטות בהתיישבות ביש"ע ובעוד תחומים רבים. תרומתם גדולה, אבל הרי גם בהר המור מכירים את הכתובים ויודעים שגאולת ישראל איננה מתמצית בעוד דונם ועוד עז.
כי זה הכלל מספר אחד בהוויה המרכזניקית-הר המורניקית: את גבולות המותר והאסור של הפיכת חלום הדורות היהודי למציאות, יקבעו לעולם הכופרים בלבד. מעבר לכך אנחנו לגמרי סאטמר. בהר הבית אנחנו סאטמר, כביטוי השגור במחוזות ההם, מהסיבה הפשוטה ש'כלל ישראל' [ביטוי שלעולם יהיה משמעו – החילונים] עוד לא התפנה לשאת את מבטו לשם. ומה שכלל ישראל לא רוצה, ציוני-מאמין לא יכול להעלות על דעתו אפילו בהירהורי הלילה. הס מלהזכיר.
כל היבט של הוויית החיים כאן שעשוי להיות משוייך לאחרית הימים, אך איתרע מזלו ולא נוצר בידי המהפכה הציונית החילונית בטרם גוועה – הוא בחוגים הללו בגדר 'חדש אסור מן התורה'. כך קורה שנושאי הדגל של המהפכה הגאולית-משיחית של הראי"ה קוק, אינם נוקפים היום אצבע לכל ביטוי מעשי שמסוגל לקדם במשהו את הגאולה השלמה.
וכך זה נמשך גם כשהמהלך מסתבך, וכבר יש צורך בהרבה פילפולים כדי לעשות את ההיקש החד-חד ערכי בין ההנהגה הישראלית נטולת הזיקה למורשת, לבין דוד המלך ובר כוכבא. לשווא תנסה להסביר שהרב קוק בהקימו את הרבנות הראשית נשא עיניים גם למוסד הסנהדרין והעז לחתור לחידושו, לפחות באופן מסויים. לשם כך אפילו כינה את הגורם השיפוטי הקשור אליה 'בית הדין הגדול'. לשווא תטרח גם להדגים עד כמה חסרת מעוף הרבנות דהיום, עד כמה היא איננה קשורה כלל לחזון ההוא שהתורה עצמה הציבה, ושמא ואולי מותר במחילה לחשוב שאפשר לקדם במשהו גם את החזון המקורי שייעד הראי"ה קוק לממסד הדתי בארץ הקודש. מי שיציע זאת יזכה לכל היותר במבטי רחמים. נסו בעצמכם ותיווכחו.
וזה אולי הכי מוזר. רבנים המקפידים על קלה כבחמורה בכל עניין, מבטלים כלאחר יד ובטיעונים שלחלוטין אינם ממין העניין שאלות הלכתיות טכניות כגון הטלת פתיל תכלת בציצית או כניסה להר הבית, או אפילו אלו שכרוכות באיסורי כרת כדוגמת אי הקרבת קרבן הפסח במועדו, ובכלל: תפקידנו האנושי בחידוש ימינו כקדם. במקום לעסוק בענייניות בנושא כפי שפותרים שאלה הלכתית סבוכה בהלכות נידה או בדיני צום יום הכיפורים, ממש כפי שגדולי תורה בתקופה שקדמה למהפכה הציונית התייחסו לשאלות המסווגות כגאוּליות (החת"ם סופר, למשל, שמסקנתו מדיון הלכתי ענייני בנושא ה'משיחי' של הקרבת קרבן הפסח בימינו, היא שאכן יש להקריב אותו) – גולשים אוטומטית להכרזות מתחום שיעורי האמונה. לתורת השלבים הגאולית: 'איננו ראויים', 'הרב צבי יהודה לא היה מחייך כשדיברו איתו על הר הבית', או הקלף המנצח תמיד: 'כלל ישראל עוד לא במדרגה'.
קיימת כאן שריטה. עיוות ששיבש את הלך החשיבה הישר והפשוט. קהילה שמתעקשת שאם נדמה לנו שאחד ועוד אחד שווה שניים, זה רק מפני שיש דברים שאנחנו עוד לא מספיק מבינים. שמה שנראה כהתקדמות הוא בעצם נסיגה, שהריחוק מקרב והקירוב מרחיק. שימין הוא שמאל ושמאל הוא ימין, והכל הרי כה מתעתע.
ובאותו משקל, אם כך, אפשר לומר כיום ש'התורה הגואלת' מעכבת את הגאולה.

תגובה 1:

  1. וואו, כמה נכון , כמה אמיץ . כל הכבוד ארנון סגל !!!!!!!!

    השבמחק