יום שישי, 5 באוקטובר 2012

לשנה הבאה בבית המקדש / עיתון הארץ


עבור יהודים רבים בית מקדש שלישי הוא לא המיית לב אלא תוכנית אופרטיבית. עד שהתכנון יתממש, הם מסתפקים בביקורים חטופים בהר הבית ובתכנון המזבח עליו יוקרבו קורבנות לאל
שני ליטמן / עיתון הארץ
"גרמת לי לתובנה ענקית”, שאג לעברי יהודה גליק כשנכנסתי לחדר שבו התקיימה ישיבת המטה המשותף של התנועות למען הר הבית והמקדש. “עליתי היום על הר הזיתים, והסתכלתי לכיוון הר הבית. ומה אני רואה? שתי כיפות עגולות, זו לצד זו! ואז הבנתי: מי ששואף לבנות את בית המקדש, רוצה לינוק מהמקור. אלה שמוכנים לוותר על בית המקדש, בעצם מסתפקים בתחליפי חלב!” גליק עשה כאן הקשר מחוכם לכתבה שלי מלפני כמה חודשים, שעסקה בזכותן של נשים לבחור שלא להניק. לא הופתעתי מעצם העובדה שגליק, דובר המטה המשותף של ארגוני המקדש וכוכב תקשורת משופשף, עשה עלי תחקיר, אבל אני מודה שהמטאפורה שלו עוררה בי חוסר נוחות. הפגישה התקיימה באחת השכונות החרדיות של ירושלים, במוסד לימודי־תורני שאת שמו התבקשתי שלא להזכיר. כרזה ענקית עם תמונתו של מאיר כהנא קיבלה את פני בכניסה.
צילום: ניר כפרי
ההזמנה לפגישה הגיעה במפתיע, ברגע האחרון, אחרי שבמשך כל אותו יום התנהלה התכתבות ערה בין נציגי התנועות השונות שהיו אמורים לקחת בה חלק. הנושא היה: האם אפשר לסמוך על עיתונאית “הארץ” ולאפשר לה להשתתף בפגישה. רוב המשתתפים, בראשם גליק, טענו שאין מה להסתיר, ושכל אזכור של המטרה שלשמה הם התכנסו, שווה אפילו הכנסת אויב ברור כמו עיתון “הארץ” לפגישה שלהם. אבל אחת המדריכות שעולה עם כלות ונשים להר הבית, וסיפרה לי בטלפון כמה ימים קודם לכן שהיא חוזרת בתשובה ולכן יש לה בני משפחה שאפילו מנויים על העיתון, הביעה מחאה נסערת: “להשתתף בישיבה שמדברים בה מעשית על קידום ענייני הר הבית ואפילו בניית מקדש והקרבת קורבנות - זה חומר שאוזן של ‘הארץ’ אינה מעכלת”, כתבה לחבריה. “קידוש ה’ לא ייצא מהכתבה הזאת, אולי אפילו חילול ה’, על חבורת הזויים מסוכנת... זה הרבה יותר מדי רחוק מיכולת הקליטה שלה. מקדש? קורבנות? במאה ה–21? זה מטורף. שירים, פסוקים, מסורת של פעם, היסטוריה של העם - עוד ניתן לספוג. אבל כמשהו מעשי שמדברים עליו ממש לביצוע בימינו - זה מעבר ליכולת הקליטה".
הכותבת הציעה לי להתחיל בנושאים דתיים קלים יותר לעיכול, כמו עזרה לזולת או מסירות לארץ - ועל זה לעשות כתבה. בעיניה, לקוות שכתבה ב”הארץ” תחבר אנשים לרעיון המשיחי הגדול ו”תעמיד את הנושא באופן חיובי במודעות של הציבור הנאור”, זה נאיבי. כותבת המכתב לא הגיעה לישיבה של המטה המשותף, המתקיימת אחת לחודש, אבל סביב השולחן ישבו כמה גברים ונשים שדווקא לא נראו סהרוריים במיוחד, למרות שהם חשבו אולי שכך הם נתפסים בעיני.
האווירה היתה נעימה, אפילו משועשעת. המשתתפים ייצגו את שלל התנועות החברות במטה המשותף. בקצה אחד של השולחן הארוך ישבו הנשים - עינת זיו ויהודית דסברג מתנועת נשים למען המקדש וההר, במרכז ישב יהודה גליק שניהל את הישיבה בקול רועם, ולצדו פרופ’ הלל וייס, מרצה לספרות באוניברסיטת בר אילן, המשמש כיו”ר שוחרי המקדש ועוסק גם בפעילות למען חידוש הסנהדרין. וייס התפרסם בעבר בזכות אמירות קיצוניות שהובילו לפתיחת חקירה פלילית נגדו, כמו למשל איחוליו למח”ט חברון יהודה פוקס - לאחר פינוי השוק הסיטונאי בחברון באוגוסט 2007 - ש”אמו תהיה שכולה, שאשתו תהיה אלמנה, שילדיו יהיו יתומים ושהוא ימוגר במלחמה הבאה”. וייס חבר יחד עם שניים נוספים שנכחו בפגישה, האמן חיים אודם, העוסק ביצירה מחדש של כלי הפולחן לבית המקדש העתידי, ועו”ד ברוך בן יוסף, יו”ר התנועה לכינון המקדש, ב”לשכת הגזית”. “לשכת הגזית”, הקרויה על שם האזור בבית המקדש השני שבו ישב הסנהדרין, מגדירה עצמה כמוסד עצמאי ובלתי תלוי שתכליתו “להאיר את סוגיות הממשל היהודי באור התורה”. הלשכה הציבה לעצמה כמטרה את הגשמת שלוש המצוות שנצטוו בני ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, להכרית את זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה, הוא בית המקדש.
צילום: באדיבות מכון המקדש
בפינה מרוחקת מעט של החדר הבחנתי בדמות אחת חריגה במראה - רב חרדי שישב תוך שהוא מעיין בספר קודש כלשהו. החרדים ידועים כנחרצים ביותר באיסור החמור שהם מטילים על ביקור בהר הבית. אבל הרב יוסף אלבוים, חרדי חסיד בעלז, מייסד התנועה לכינון המקדש, כבר שבר לפני כמה שנים את הטאבו המוחלט הזה, ולמרות שספג התנכלויות לא מעטות מצד הציבור שעליו הוא נמנה, הוא ממשיך להוביל את הרעיון שיש לחדש את עבודת הקורבנות על הר הבית ובינתיים לפקוד את ההר בכל הזדמנות.
לאלבוים היה מסר לקוראי “הארץ”, שאותו העביר מבלי שדיבר ישירות אלי. “יש שני עמים בישראל, עם דתי ועם חילוני. שני עמים רחוקים, שונים ונפרדים. יכולנו להתעלם ולהגיד שלא צריך להתייחס לעם השני שלא רוצה לקבל אותנו ולא מבין אותנו, אבל אנחנו צריכים את החילונים כדי להוריד אותנו לספירות תחתונות. בשבילנו הבעיה היא איך לחבר בין הגוף לרוח, בין הבשר לנשמה. אני לא יכול להיכנס לראש של מי שנמצא שם, כי אני אפילו לא חוזר בתשובה, ולהסביר למה זה חשוב בית המקדש. הדבר הזה היה הדבר הכי יקר והכי שמח. כל דבר טוב מדביקים לבית המקדש. היום הכל חרב, וכשזה יחזור, הכל יהיה בנוי, מהיסוד. כל הדברים יתוקנו. יהיה לנו עם מאוחד, עם שמח”.
בעיצומה של הפגישה נכנס לחדר הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש בעיר העתיקה, והתרגשות ניכרה בנוכחים שקמו לכבודו. הרב אריאל, ממשחררי הר הבית במלחמת ששת הימים, נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בתנועות למען המקדש. הוא עסוק, באמצעות המכון שהקים, בשחזור ויצירה מחדש של כל האלמנטים החומריים הדרושים לחידוש עבודת המקדש. אחד הדברים שמעסיקים אותו במיוחד הוא יצירת מזבח נייד, שאותו אפשר יהיה למקם במהירות כאשר תחודש עבודת הקורבנות. בניגוד למה שסברו הנוכחים בחדר, לא קשה כל כך, אפילו לחילונית גמורה כמוני, להבין את התוכניות והרעיונות שעליהם הם מדברים. השאלה היא אם אפשר להסכים איתם. יש בכך פיתוי מסוים, כי מה שהם מציעים הוא בעיניהם המפתח לפתרון כל צרותינו: בניית בית המקדש השלישי. בדרך לשם הם מנסים בינתיים להשיג את האפשרות להתפלל על הר הבית, דבר שאסור על היהודים מאז נכבשו ירושלים המזרחית והר הבית על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.
כבר ב–67’ אחרי המלחמה, החליטה הממשלה שלא לאפשר ליהודים להתפלל על ההר, ולהפנות אותם אל הכותל המערבי. מבחינת פולחן דתי, נשאר הר הבית בחזקתם של המוסלמים. על פי סקר שערך המטה המשותף של התנועות למען המקדש וההר, 17% בלבד מקרב הציבור הדתי והחילוני גם יחד מעוניינים בבנייה של בית המקדש השלישי, אבל כאשר שואלים לגבי מתן אפשרות להתפלל בהר הבית, האחוזים קופצים - 43% מקרב החילונים חושבים שיש לאפשר זאת, 92% מקרב הדתיים ובסך הכל 52% מהציבור. המשטרה, לעומת זאת, משוכנעת שכל ניסיון לפולחן יהודי על ההר יעורר את המוסלמים למהומות שקשה לאמוד את עוצמתן. לכן היא עושה כל שביכולתה לאכוף את החלטת הממשלה, למרות עימותים חוזרים ונשנים עם אנשי התנועות למען המקדש, שחלקם, כמו יהודה גליק, כבר מנועים מלהתקרב אפילו לכניסה להר.
בישיבת המטה המשותף התקיים דיון סביב שאלה שלא מפסיקה להטריד את נציגי התנועות - אם להמשיך להיאבק במשטרה בדרך של פעילות פוליטית ומחאה, או לחכות ובינתיים לעסוק בחיזוק פנימי של השורות והכנות ממשיות לקראת עבודת הקודש בבית המקדש כאשר יקום. הלל וייס טען בלהט ש”האנרגיות שלנו שמופנות לניסיון לשנות שלא מתוך הפעילות התרבותית שלנו הן מיותרות. ככל שיותר נתעלם מהכנסת ומהמשטרה, נעשיר את העניין וניצור אותו בשביל כלל האומה. האנרגיות שלנו לא נשואות למשטרה. זה מגוחך לנסות לשכנע אותם. אנחנו מתישים את עצמנו ומתבזים. אנחנו צריכים ללכת פנימה. אני רוצה לקחת את התנועות למקום יותר נכון. מדינת מקדש, שכל התוכן שלה נסוב סביב המקדש”.
אבל לאחרונה נראה כי דווקא הפעילות הפוליטית שלהם נושאת פרי. לקראת תשעה באב הכנסת אפילו אירחה כנס בנושא של הר הבית ובית המקדש, שאליו הגיעו הח”כים מיכאל בן ארי ועתניאל שנלר. ח”כ אריה אלדד הגיש לפני כמה שבועות הצעת חוק שאמורה לתת ליהודים זכות להתפלל בהר הבית, ולחלק למעשה את השבוע בין הימים שבהם יוכלו להתפלל מוסלמים לבין ימים שיהיו שייכים למתפללים היהודים. בינתיים, גם לקראת יום כיפור האחרון, הגישו התנועות בקשה לאפשר להן להתפלל על ההר, בקשה שלא זכתה למענה.
בערב ראש השנה, לעומת זאת, קיבלו התנועות זריקת עידוד מהמשטרה, שהתירה לרב ישראל אריאל לעלות להר הבית, לאחר ארבעה חודשים שבהם היה מסורב עלייהזכות העלייה נשללה ממנו ביום ירושלים האחרון, כאשר הוא עלה יחד עם חברי הכנסת אורי אריאל ומיכאל בן ארי, והשתטח על רצפת הרחבה של הר הבית, בירך ועודד את חבריו לקבוצה לברך ולהשתטח גם הםלפני ראש השנה הוזמן הרב לפגישה עם מפקד הר הבית, נצ”מ אבי ביטון, שהודיע לו כי המשטרה החליטה לאפשר לו שוב להיכנס להר. גם הרב יוסף אלבוים, שהיה מסורב עלייה להר בשנתיים האחרונות, לאחר שקרא להקים כולל בהר הבית, התבשר שהוא יכול לשוב ולעלות. בערב ראש השנה ניצלו השניים את הזכות שהושבה להם ועלו להר. גם ח"כ משה פייגלין מהליכוד עולה להר באופן קבוע, ואף צולם כשהוא משתחווה מול כיפת הסלע. השבוע עיכבה המשטרה את פייגלין לחקירה בחשד שהתפלל על הר הבית, בניגוד לחוק.
פה זה לא בית כנסת
בכניסה להר הבית משתרך תור ארוך של תיירים זרים. כולם נדרשים לעבור את הבדיקה הביטחונית, כולל הכנסת התיקים למכונת שיקוף ומעבר דרך שער מגנטי. עקפתי את התור הארוך כדי להצטרף לקבוצה של נשים בהנהגתה של רבקה שמעון מתנועת נשים למען המקדש וההר, שכבר פילסה דרכה אל הכניסה לחדר הבידוק. השוטרים כאן כבר מכירים טוב את שמעון הנחושה, עם כובע הברט שלה והתליון הגדול דמוי בית המקדש על צווארה, והיא מכירה אותם. היא מסבירה לשוטר מוטי שהוא חייב לתת לנו להיכנס מהר ככל האפשר, כי באנו עם כלה שממהרת להמשך ההכנות לקראת הערב הגדול שמצפה לה. מוטי מצרף אלינו עוד צעיר מזוקן שחובש כיפה וציציותיו מתנפנפות, ומצמיד לקבוצתנו הקטנה שוטר מג”ב שילווה אותנו במשך כל הביקור על ההר. יהודים ויהודיות דתיים למראה לא עולים להר בלי ליווי משטרתי. הסיבה: חשש מפרובוקציות.
קבוצת הנשים שלנו, מלבד הכלה שמתחתנת הערב, מונה עוד צעירה דתייה שנישאה זה מכבר ושתי אחיות, האחת מנהלת אורח חיים דתי והאחרת חילונית. לקראת העלייה קיבלתי הנחיות מפורשות כיצד יש להתכונן מבחינה הלכתית. טבילה במקווה היתה חלק מהעניין. הבטחתי לעשות הכל כמו שצריך, כולל הטבילה, למרות שאין זה ממנהגי בדרך כלל. קיימתי. קיוויתי שמשהו מתחושת הקדושה שמנצנצת מעיניהם של הנוגעים בדבר ורוטטת בקולם כאשר הם מדברים על המקדש העתידי, תדבק גם בי בעזרת השמירה על כל כללי הטקס.
לפני הכניסה, מזכיר שוטר המג”ב את כללי ההתנהגות: בגלל הרמדאן אסור לעלות עם אוכל ושתייה, לא מתפללים, לא משתחווים, לא כורעים, לא שרים, לא שום דבר שמפר את הסדר. שיהיה לכן יום טוב, תיהנו. “מזל שאי אפשר למנוע ממני את האפשרות להתפלל בלב”, אמרה אחת הנשים. “כדי להתפלל אנחנו פשוט אומרות מזמור לפני העלייה להר”, מסבירה רבקה שמעון. “אתן חייבות לעשות סוויץ’ בראש. אנחנו לא באות לראות בית כנסת. כאן אנחנו מגיעות למקום שזה הר השם, שזה מקום שמעולם לא זזה ממנו השכינה. ולכן כל ההכנות שעשינו, הטבילה וכולי, זה לקראת משהו שהוא יותר מבית כנסת. בית הכנסת הוא נגזרת של בית המקדש, הוא סוג של חיקוי”.
כשנכנסים להר צריך קודם כל לחצות את הרחבה במהירות כדי להגיע לצד המזרחי של המתחם. “אסור לעצור”, אומר השוטר. “אנחנו הולכות לאט”, מצהירה שמעון, “אנחנו עם כלה”. נכנסים. “בנות, הנה הר הבית”, לוחשת שמעון. השוטר מזרז אותנו, שלא נלך לאט מדי, בטח שלא נעצור. קשה שלא לחוש במבטים העוינים. נציג הוואקף עוצר את אחת מבנות הקבוצה, בטענה שהחצאית שלה קצרה מדי, לא מספיק צנועה. היא פותחת קשרים ומאריכה את החצאית. שמעון מפנה את תשומת לבנו לכך שעל כותרי העמודים של הורדוס אפשר לראות עדיין שרידים של הזהב שציפה אותם פעם, אבל השוטר לא נותן להתקרב.
רבים מהיהודים שומרי המצוות כף רגלם לא תדרוך על הר הבית. מבחינתם, הדבר אסור באיסור מוחלט. גם בסיורים שעורכות נשות המקדש, הן מקפידות להישאר במרחק גדול יחסית מאבן השתייה, היא המקום שלפי האמונה, ממנו נברא העולם, ובימי בית ראשון היה מונח עליו ארון הברית, שבתוכו היו שמורים לוחות הברית. אל האבן רשאי להתקרב רק הכהן הגדול. עד שלא יושג אפר פרה אדומה, אסור יהיה להיכנס ל”שטח העזרה”, היא חצר בית המקדש. מים שבהם נמהל אפר פרה אדומה יכולים לטהר את האדם מטומאת המת שדבקה בכולנו. במשך השנים היו רק תשע פרות אדומות, והעשירית אמורה להופיע עם ביאת המשיח. מחסור באפר פרה אדומה הוא אחת הסיבות לכך שסרבני הר הבית לא מוכנים לבקר במקום. אבל אנשי התנועות למען המקדש טוענים שזה סתם תירוץ, וכיום ניתן להשיג בלי שום בעיה פרה אדומה כדי להפיק ממנה את המים המטהרים.
הקרבת קורבנות היתה הפעילות הפולחנית העיקרית בבית המקדש, ושמעון מדברת עליה בגעגוע, למרות שלא חזתה בה במו עיניה. “קשה להבין היום מה זה קורבן”, היא אומרת, “כשאדם שוגה, טועה, חוטא, במקום שהוא יביא את עצמו הוא מביא תחליף, הוא מביא או מנחה, או חיה, שהדם שלה מכפר על נפשו, ואנחנו מפסידים את זה היום. חבל. התקשורת כל הזמן משתמשת במושג קורבנות - קורבנות תאונות דרכים, קורבנות השלום, קורבנות טרור. ואני אומרת לעצמי, זה כזה ייאוש, יש מקום לקורבנות, וזה פה. ומאיזה שורש בא המילה קורבן? להתקרב. להתקרב להשם. אדם הביא קורבן כדי להתקרב להשם”.
בניגוד לבית המקדש הראשון, שנבנה על פי המסורת על ידי המלך שלמה, לפי בקשה מפורשת של אלוהים, היוזמה לבניית בית המקדש השני היתה של בני האדם - עולי בבל ששבו מהגלות. בגלל שהוא נבנה ביוזמתם של בני תמותה, וארון הקודש נעדר ממנו לאחר שנעלם עם חורבן הבית הראשון, הוא נחשב לבעל דרגת קדושה נחותה לעומת הבית הראשון. “אנחנו אומרים שאת בית המקדש השלישי אנחנו נבנה, כלומר היוזמה תבוא מלמטה, אבל הקדוש ברוך הוא ישרה את שכינתו מלמעלה”, מסכמת שמעון.
אז מה מונע היום את בניית בית המקדש?” שואלת אחת הבנות. שמעון מחזירה את השאלה אליה: “תגידי לי את”, ומיד עונה: “הקטע הפוליטי כמובן”. “זה לא בגלל שעוד לא הגיעה השעה?” ממשיכה השואלת. “זה עניין של פרשנות”, אומרת שמעון.
הסיור רווי מרירות מצד הנשים. לא רק בגלל המלווה הצמוד לבוש המדים, שאינו מאפשר להתעכב איפה שרוצים, ומשגיח שאף אחת לא תזיז את השפתיים בתפילה, אלא גם בגלל החופשיות שבה מסתובבים גברים ונשים מוסלמים ותיירים זרים במקום. מצד שני, נראה כי האיסורים והמבטים העוינים מכניסים אנרגיה חתרנית ומפיחים חיים במבקרות, הופכים את האירוע לחוויה מסעירה ומסוכנת ומקנים לעצם הביקור במקום משמעות מיוחדת.
אבל שמעון מזכירה שמעבר לטיול החווייתי ולסיפורים ההיסטוריים, יש מטרה לביקור הזה: להבין את מהות הבית היהודי באמצעות בית המקדש, שהרי במרכז הביקור עומדת כלה ביום חתונתה. היא מחזיקה בידיה דף עם מה שנראה כתצלום לוויין של כדור הארץ, ומראה כיצד בזווית מסוימת, נראה כאילו ארץ ישראל וירושלים הן במרכז העולם, במעגל הפנימי ביותר. “אני נותנת שיעורים לנשים בנושא צניעות. אני מביאה להן את התמונה הזאת, ומחליפה את המילה ‘צניעות’ במילה ‘פנימיות’. המעגל הכי פנימי, הכי מוסתר, זה ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש, קודש הקודשים. מה זה צניעות, מה זה מקום צנוע, פנימי? מוסתר. המקום שהכי לא נראה לעין”, היא מסכמת.
אבל אפשר לצלם את הצילום הזה גם ממקום אחר ואז ירושלים לא תהיה במרכז”, מקשה הכלה. “נכון”, עונה שמעון, “אבל פה רואים שמדינת ישראל היא בלב העולם. אם העולם היה יודע כמה הם ירוויחו מזה שאנחנו נבנה את בית המקדש, הם ירעיפו עלינו אבנים טובות, כי הם ירוויחו מזה. המדינות שהכי משגשגות בעולם הן מדינות המערב. סין, אפריקה ואסיה, הן מדינות עניות”. מישהי מרימה גבה. “אל תסתכלי על התעשייה”, מבקשת שמעון, “אלא על העם המסכן, שלא נותנים לו ללדת יותר מילד אחד, ואין לו דיור מסודר והוא סובל מצונאמי ורעידות אדמה. תסתכלי על הסבל שהם סובלים. למה? משום שאיפה שעם ישראל יושב קרוב למקדש, העולם בצד הזה מרוויח. ואיפה שאנחנו בכלל לא נמצאים, העולם מפסיד. זה המקום שמרכז את כל התפילות והקשר עם ריבונו של עולם. אם אנחנו לא פה, גם הם מפסידים וגם אנחנו מפסידים”.
קבוצת גברים עם חתן שנכנסה אחרינו, כבר הספיקה לעקוף אותנו בסיור. הגברים נזהרים יותר מלהתקרב לשטח המשוער של חצר המקדש. שתי הקבוצות נפגשות ליד החומה המזרחית, ליד חורשת עצי זית. דרך פתחים בחומה נשקף הר הזיתים וכנסיית דומינוס פלביט, אשר בחצרה היה המקום המשוער בו נשרפו הפרות האדומות, ולפי שמעון, אפילו נמצאו שם שרידי אפר פרה אדומה. צבע האדמה בחלק זה של החצר אפור. שמעון מסבירה שמדובר באפר של בית המקדש השרוף. “בפעם האחרונה שעליתי עם כלה הצלחתי להכניס לה קצת אפר לתיק. אולי בהמשך אצליח גם הפעם. פה אנחנו הכי קרובים בעצם. פה נותנים לנו להתעכב. אם אתן רוצות, זו ההזדמנות שלכן להתפלל. אתן כבר יכולות עכשיו להגיד דברים, כי לא רואים אתכן”.
גם הרב שמוביל את קבוצת הגברים נעצר בהתרגשות. “מה שאנחנו רואים מול עינינו זה לב העולם, לב ישראל. זה כל כך חסר. דיברתי עם מישהו אתמול, הוא אמר, ‘על מה להתאבל, יש גאולה’. אמרתי, עדיין החורבן, עדיין שועלים מהלכים פה”.
כשהשוטר מתרחק מעט מברכות הנשים בזריזות את הכלה. הכלה הצעירה נראית מרוכזת מאוד, אבל גם ממהרת להמשיך בהכנות לקראת הערב המרגש. לפני שהיא בורחת לאיפור ולשמלה היא מספרת לי שאמנם זה לא היה רעיון שלה להגיע לפה היום, אבל כאשר עלה הרעיון היא הרגישה שזו הזדמנות שלא במהרה תחזור על עצמה. “אני לא אדם שנכנס לוויכוחים פוליטיים”, היא מבהירה, “וגם לא ראיתי בזה עניין פוליטי אלא עניין דתי לגמרי. היהודים אוהבים להיות חלוקים, אבל אני לא נכנסת למחלוקת”.
חוויה שמיימית
היציאה ממתחם הר הבית היא דרך שער צדדי שמוביל לרחוב ברובע המוסלמי. מצדו השני של השער, עדיין מול מראה כיפת הזהב, הגברים מתחילים לרקוד במעגל עם החתן, ושרים “ייבנה המקדש”. הנשים מתבוננות מהצד. אחד הסוחרים הערבים צועק עליהם לעוף משם, והחבורה מתפזרת. אחרי הביקור הנשים מתיישבות בבית קפה לעכל את החוויה. אליה, צעירה דתייה שהתחתנה רק לפני שמונה חודשים, מסכמת את הביקור כמרגש.
משה פייגלין משתטח על הר הבית
משה פייגלין משתטח על הר הבית.
מאוד הזדעזעתי מזה שאי אפשר להתפלל פה. זה בתוך מדינת ישראל. הלוואי שיהיה בית מקדש, זה בטח יהיה נחמד. לא שאני יודעת בדיוק מה המשמעות של זה. רציתי שגם בעלי יבוא, אבל הוא שאל את הרבנים שלו ומבחינתם זה אסור. אני אמרתי לו שאני הולכת. מבחינתי אם יש מי שמתיר - זה בסדר. אני אוהבת לראות דברים חדשים. הרבנים לא מרשים כי הם אומרים שלא יודעים בדיוק איפה מותר ואיפה אסור לדרוך. זו חוויה. אני בעד חוויות. מרוב התרגשות לא הצלחתי להתפלל
רבקה שמעון מספרת שההתגייסות שלה לתנועת הנשים למען המקדש וההר החלה לפני כשנה וחצי, בעקבות מותו של הצעיר בן יוסף לבנת בקבר יוסף, שנורה למוות על ידי שוטרים פלסטינים. “בערב שביעי של פסח הלכנו להלוויה. עמדנו בהר הזיתים והבן שלי אמר לי, ‘תסתכלי אמא, בהר הבית עכשיו הערבים משחקים כדורגל’. וזה היה בשבילי כמו סכין בלב. הקדוש ברוך הוא סחב אותי בציציות ראשי להיכנס לכל העניין הזה”.
תנועת הנשים למען המקדש וההר מנסה לעלות להר לפחות פעמיים בחודש, כדי להתאים את המועד למחזור החודשי של הנשים - העלייה צריכה להיעשות לאחר טבילה במקווה ופרישה מיחסי אישות של 72 שעות. “יש מצווה לקיים יחסים בליל שבת. אז זה אומר שאנחנו לא יכולות לעלות בראשון־שני, צריך לעלות לקראת סוף השבוע. קיבלנו הדרכה מרבנים מה צריך לעשות כדי לעלות. זה תופס תאוצה”.
אחת הנשים תוהה אם מותר בכלל לעלות להר, ואם היהודים לא אמורים להמתין לבוא המשיח. “אני מאמינה שבכל דבר אנחנו חייבים לעשות השתדלות”, מסבירה שמעון. “כמו הציונות, שעשינו השתדלות, והיו עליות לפני קום המדינה. זה אנרגטי. זה כלפי השם. את מראה להשם שאת משתדלת. אם את לא עולה, את משאירה ואקום, והוא מתמלא בערבים ובגויים. אני חושבת שגם הקדוש ברוך הוא צריך לעשות משהו. לא רק אנחנו. אנחנו זוג. גם הגבר צריך לעשות משהו”.
זהבה קרונקוף, שהגיעה לסיור יחד עם אחותה, מתגוררת בנוה צדק ומגדירה עצמה חילונית. היא מנסה להתאים את התחושות מהסיור לעולם המושגים שלה: “החוויה שלי היתה שאנחנו פה במקום הכי קדוש, והסיטואציה סביבי היא של ערבים ושאני לא יכולה להתפלל. יש פה מסר. אני חושבת שהמסר הוא, ‘אתם צריכים לעשות עבודה בחוץ, לפני שאתם באים אלי’, אם נותנים לזה כותרת של מקום של אחווה, של מקום של שלום. והמסר צריך להגיע ממקום של עבודה פנימית”.
שמעון מפרשת את דבריה של זהבה בצורה שתואמת יותר את תפיסתה. “את צודקת. אני מכינה את עצמי לביקור הזה ומנסה למצוא מקום של שלום. בכנס בכנסת אפילו אמרתי שאם דפני ליף היתה יודעת כמה הר הבית היה משפיע עלינו מבחינה כלכלית לטובה, היא והחברים שלה היו ממהרים לרצות את בניין המקדש, כי הוא באמת מקרין על כל אספקט בחיים שלנו. למה הכסף נוזל לנו מהכיס? כי אנחנו לא מקריבים קורבנות”.
שאלתי את אסנת ברגר, אחותה של זהבה, מה משך אותה לבוא לסיור. “החברות שלי חושבות שהפכתי לתמהונית. זה עורר בי עניין, לא רק מהפן הדתי, למרות שאני דתייה. שמעתי שזו חוויה שמיימית. היתה לי חוויה, ואני עוד צריכה לעכל את זה. היה לי מעניין. גם כל האינטראקציה הזאת מסביב, הערבים, האקשן הזה. זה מקום לא רגוע, זה כמו הר געש. פתאום הבנתי איך פועל הר געש”.
ניסית להתפלל?
התפללתי המון. בעיקר על הילדים. לפעמים הסתכלתי בהתרסה על השוטר וניסיתי להזיז את השפתיים, לראות איך הוא יגיב. אבל נראה לי שלנשים קצת מוותרים”.
רבקה שמעון
רבקה שמעון. צילום: שני ליטמן
את חושבת שצריך לבנות את בית המקדש מחדש?
אני לא יודעת. אני לא מספיק יודעת כדי להחליט. בגלל זה אני שואלת. אני יודעת שרציתי להיות שם. אין לי ספק שאני אבוא לפה שוב. כבר אמרתי לבעלי בטלפון, אתה חייב לעלות גם”.
למרות הספקות, ברגר כבר מדמיינת איך ייראה היום שאחרי השקת בית המקדש השלישי. “מה יהיה היחס של האנשים שאינם דתיים לנושא של המקדש? זה הרי בא ממקום הלכתי”, היא שואלת את שמעון, שלא נראית מופתעת מהשאלה. “כשאנשים לא דתיים יבוא למקדש הם יתייעצו עם אנשי ההלכה. איך לעשות קורבנות, איפה מותר ללכת. ואנשים יבואו. זה יהיה חווייתי. אנשים היום מחפשים חוויות. הנוער מחפש אטרקציות. הר הבית נותן להם את זה, החוויה של בית המקדש”.
לא חייבים לפוצץ
לא רחוק מהר הבית שוכן מכון המקדש, מייסודו של הרב ישראל אריאל, שבו שמורים לא מעט כלים שנועדו לאפשר את עבודת הפולחן במקום, כולל בגדי הכהן הגדול, שולחן לחם הפנים, כלי נגינה, נברשת גדולה, ואפילו מזבח קטן. הכלים שמורים בארונות זכוכית, לצד ציורי שמן שמתארים סצנות שונות מחיי המקדש. ארנון סגל, בן 32, עיתונאי “מקור ראשוןואחד הפעילים המרכזיים בתנועות למען המקדש, מסביר ששני הכלים היחידים שלמעשה עדיין אינם מוכנים, הם ארון הברית שנעלם בימי בית ראשון ואי אפשר לשחזר אותו, כי בתוכו היו לוחות הברית, והמזבח החיצוני, הענק, עליו אמורים להיות מוקרבים הקורבנות. אנשי המכון מנסים לבנות בינתיים מזבח ראשוני, קטן יותר מהמקורי ונייד. אבל הבנייה מסובכת, כי היא צריכה להיעשות מאבנים לא מסותתות. לשם כך מוציאים המומחים סלעים מים המלח.
יום כיפור היה אחד מהרגעים המשמעותיים ביותר של טקס הקורבנות. לתוך קלפי היו מטילים הכהנים גורלות על שני כבשים - אחד שנועד להיות מוקרב לאלוהים, והשני לעזאזל. את הכבש שעלה בגורלו להישלח לעזאזל היו מגלגלים מהצוק, והוא היה מכפר על חטאי ישראל. השני היה מוקרב כקורבן לאלוהים. הסימן על כפרת העוונות היה צמר צבוע שני, שהלבין כשלג. “בשנים האחרונות לפני חורבן הבית הצמר כבר לא הלבין”, טוען סגל, “אז הבינו שיש כאן בעיה”.
שחזור הכלים עלה מאות אלפי שקלים. חלקם עשויים זהב. נדבנים שונים תרמו את הכסף, והאמן חיים אודם, תושב עופרה, המכונה כאן “בצלאל המודרני”, אחראי ליצירה המחודשת של מרביתם. מול הכותל המערבי מוצבת מנורת זהב בת שבעה קנים, שחזור של המנורה שהיתה מוצבת בבית המקדש, שאודם יצק מזהב. כל הכלים נעשו אחרי מחקר מדוקדק של צוות שיושב בבית מדרש ברובע היהודי וחוקר את נושא המקדש. סגל, בתור לוי, מתעתד בקרוב לקחת חלק בייסוד מחדש של משמרות הלווייה. תפקידם של הלוויים היה לשיר ולשמור על המקדש, וזה מצריך הרבה הכנה, הוא מסביר. מכון המקדש מתכנן להקים גם בית ספר לכהונה. ביום שבו יוקם בית המקדש השלישי, כדאי שיהיו כהנים שכבר יידעו את עבודתם.
צילום: באדיבות מכון המקדש
למה בעצם היהודים חייבים לבנות את בית המקדש? הרי זה בסך הכל בניין.
לא, זו מהות שלמה. זה חלק שלם ביהדות שאבד לנו. הקומפלקס של המקדש הוא הוויה שלמה ביהדות שלנו שמחקנו, מחקנו את כל הצד הציבורי של היהדות. אנחנו מכירים רק במצוות פרטיות. כל המצוות הציבוריות נמחקו. אין מצווה להקים מקדש. מכיוון שהעם הוא שמצווה להקים מקדש, ולא כל אחד באופן פרטי, אז אף אחד לא חושב שהוא אחראי לזה באופן אישי”.
מבחינת סגל וחבריו, בית המקדש הוא גולת הכותרת של חיים שלמים שהם מבקשים לשחזר, וכוללים גם את עבודת הקורבנות, את מוסד הסנהדרין שהיה הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת, ועוד מרכיבים רבים של אורח החיים שהיה נהוג לפני אלפיים שנה. סגל, בנו של העיתונאי חגי סגל, ואחיו של הכתב הפוליטי עמית סגל, לא בילה את ילדותו על הר הבית, בניגוד למה שאולי ניתן היה לחשוב. “דיברו על זה הרבה אצלנו בבית, אבל האפשרות ממש לבקר בהר בכלל לא הוצגה לי. עליתי פעם ראשונה כשהייתי בן 19. אבל כמו כל יהודי אחר אני מתפלל לזה שלוש פעמים ביום ורציתי לקחת ברצינות את מה שאני אומר. אני אומר לשנה הבאה בירושלים הבנויה, ואני בירושלים הבנויה. הרושם הוא שהרוב המוחלט אימץ את זה כמנטרה, כמס שפתיים, ובשלב מסוים נפל לי האסימון. בתור ילד יהודי בארץ ישראל אף אחד לא סיפר לי שאפשר לעלות להר הבית ושאפשר להקים את בית המקדש היום. הרבנים אמרו שעדיין לא הגיע הזמן, אבל זה לא עובד ככה. הקב”ה לא אמר לחכות למשיח, הוא אמר לעשות מקדש”.
המחתרת היהודית, שאביך היה חבר בה, תיכננה בזמנו לפוצץ את מסגד אל אקצה.
חשוב לי לדייק שלא היתה מחתרת יהודית אחת ושאבא שלי לא היה קשור לזה ולא ידע כלום על זה עד שזה יצא לתקשורת. גם האנשים שחשבו על זה, בעצמם גנזו את הרעיון. לא היתה הסכמה שזה מה שנכון לעשות. בניגוד לדימוי של האנשים שמתעסקים עם המקדש, הם הרבה יותר מתלבטים והססנים ממה שחושבים. יהודה עציון שהעלה את הרעיון הזה, אנשים לא רצו להצטרף אליו. אני חושב שלפוצץ את כיפת הסלע זו שטות. לא היינו משיגים בזה כלום. לא פותרים עניינים בצורה כזאת. הערבים מתנגדים לעצם הנוכחות היהודית בהר הבית. אם מדינת ישראל היתה מאפשרת להקריב קורבנות, זה כבר היה עושה אותי מאושר עד הגג. ברור שההשראה שלי באה מהבית, אבל לא מהמקום הפנאטי. לא חינכו אותי לשנוא ערבים. אבל תכלית יהודית לאומית שלא הושגה עדיין, והמושג הר הבית - זה בהחלט דברים שקיבלתי בבית”.
כיום סגל מתגורר במרחק מאות בודדות של מטרים מהר הבית, בעיר דוד שבסילואן. הוא כותב מדור מיוחד על בית המקדש בשם “דף הבית” בעיתון "מקור ראשון", ומגדל יחד עם אשתו מעיין ארבעה ילדים, אותם הוא מקפיד לקחת להר הבית בכל הזדמנות. “הם אוהבים לבוא לכאן”, הוא אומר. גם אשתו תומכת בעניין, אם כי היא לא עולה להר בעצמה בגלל שהיא “חוששת מהתסכול שמלווה את העלייה”, לדברי סגל.
סגל מתעקש שהוויכוח על הר הבית הוא ויכוח פנים יהודי מעיקרו, ואינו מהווה חלק מהסכסוך עם הערבים. “אני לא אויב של הערבים. אני לא אומר שאני לא רוצה ערבים על ההר. אפילו הרב דב ליאור, אמר שלכל העמים מותר להתפלל בהר. אנחנו לא נגיד לאחרים לא להתפלל לאלוהים בהר, למרות שהמוסלמים לא מכבדים את זכותנו להתפלל שם. אני מוכן להשאיר להם את אל אקצה. אבל לא כל ההר הוא אל אקצה.
הציבור הדתי, לעומת זאת, מחויב למצוות ומצהיר על הרצון במקדש. ואני אומר, אתה חושב שאתה דתי טוב, אבל אתה דתי גרוע, כי אצלך זה רק מס שפתיים. מאז שעלה הדף שלי ב'מקור ראשון', וההתעוררות של גופים שעוסקים בזה, הנושא נמצא הרבה יותר על סדר היום הדתי־לאומי. יש פה בעיה ואנשים צריכים להכיר בה. והבעיה היא שאין מקדש. מבחינת היהודים הדתיים, העיקר חסר מהספר, והם לא קולטים את זה. היהדות שלנו היא לא אותה יהדות, היא זכר. ביהדות יש זכר מהמקדש. קודם היהדות הקיפה את כל תחומי החיים, והיום היא מקיפה רק את בתי המדרש. האנשים התרגלו לזה והם זורקים את זה על המשיח שיעשה את זה. הם לא קולטים שהם יכולים להשיג את זה, שזה היה יכול כבר לקרות, והם בעצמם מונעים את זה”.
סגל מאשים את הרבנים בכך ששיתפו פעולה עם הדרג המדיני בהשכחת הר הבית. “הרבנים הכריזו איסור כרת על עלייה להר הבית. אחרי 67’ היו אנשים שמיד רצו לעלות להר להקריב קורבנות. אבל תוך שבוע וחצי הושג סטטוס קוו ומשה דיין והרבנים שיתפו פעולה והם הצליחו - הם הוציאו את ההר מהמחשבה של היהודי הממוצע. היה פה שיתוף פעולה שכלל את הדרג המדיני והרבני, כדי לעכב את הגאולה. הגאולה הגיעה בששת הימים, אבל אז החזירו את הגלגל אחורה. מדינת ישראל בכלל לא רצתה לכבוש את העיר העתיקה ולא את הר הבית. משה דיין אמר - מה אני צריך את כל הוותיקן הזה. והרבנות שיתפה עם זה פעולה”.
צילום: באדיבות מכון המקדש
למה היהודים לא מעוניינים בבניית בית המקדש?
אני רואה בזה פגע הגלות. זה ניוון מוחלט. אתה קורא משהו אחד ואתה אוטומטית מתרגם את זה למשהו אחר. הכל מטאפורות. זו השפעה קתולית. אני לא חושב שאם אתגנב לכיפת הסלע ואפוצץ אותה זה מה שיקדם את הגאולה. זה לא רציני לחשוב ככה. ברור שצריך לבוא מתוך מאסה קריטית מתוך עם ישראל. אבל אני מנסה להשפיע. אני מגלה שלחילונים הרבה יותר קל להבין את הדבר הזה, כי לדתיים יש הרבה תירוצים. הקולות הדומיננטיים אומרים שצריך לחכות. אני לא אדם אלים ולא מנסה לעשות שום דבר בכוח, אבל אני מנסה באמת לעשות את זה. הרוח כבר תגיע. אני חושב שאנשים נרתעים מהרעיון הזה. ‘מה, עכשיו נתחיל להקריב קורבנות? אף אחד בעולם המערבי לא מקריב קורבנות’. אבל גם לנענע לולב ולעשות ברית מילה, זה נשמע פגאני לא פחות. אני בכלל לא חושב שקורבנות זה פגאני, פשוט לא התרגלנו לזה. הרי כולם שוחטים בהמות, אז מה שהופך את זה לפגאני זה שמקריבים חלק מזה על המזבח?”
נאחזים בקרנות המזבח
ד”ר רון ניולד, חוקר ספרות חז”ל ממכון המחקר CNRS בצרפת, אשר חוקר את האופן שבו היהדות הרבנית הפכה לצורה הנורמטיבית של היהדות, מונה את התופעה של התגברות התנועות למען בניית המקדש כחלק מהמגמה הפוסט ציונית. “הפרויקט הציוני הגיע לסוג של מיצוי, ובמקומו קמות תנועות ששואלות שאלות על מהותו ותוכנו והלגיטימיות של הפרויקט הציוני. זו עוד תנועה פוסט ציונית, בעצם, כמו מדינת כל אזרחיה. זו תנועה שאומרת, ‘הציונות הביאה אותנו עד לפה, ועכשיו הגיע הזמן לזוז הלאה, להמשיך מכאן. עכשיו זמן גאולתנו’.
לשיח הגאולי הדתי יש היגיון משלו. סוגיית בית המקדש נשארה זיז אחרון, שן תלויה שמאפשרת לציונים הדתיים להגיד - אל מול התביעה הדתית של לא לדחוק את הקץ - ‘הנה, אנחנו לא דוחקים את הקץ, עם בית המקדש אנחנו מחכים’. זה נותר שריד אחרון ומנותק מכל שאר הפעילות של הציונות הדתית. הלהט המשיחי שקיבל מאפיינים אקטיביים חזקים עם מפעל ההתנחלויות, העיף את כל השאר. אתה נתלה על כל פיסת אדמה חרבה של כפר פלסטיני דפוק, ועל הר הבית אתה מוותר? באמת אין בזה היגיון. עד 67’ היתה פשרה בין שני סוגי שיח, אבל מ–67’ הציונות הדתית הפכה להיות יותר לוחמנית, ואז הלהט המשיחי גבר על הפרגמטיזם”.
ארנון סגל ובניו
ארנון סגל ובניו. צילום: ניר כפרי
ניולד מסביר כי עוד מימי בית שני קיימות שתי גישות בעולם היהודי, למהות החוק - ההלכה. “דניאל שוורץ מהאוניברסיטה העברית דיבר על זה לפני 20 שנה במאמר פורץ דרך. יש את הגישה הכוהנית, שמציגה תפיסת הלכה שהיא תפיסה ריאליסטית, שאומרת שהחוק נקבע על ידי הטבע של הדברים. כלומר, דבר יהיה טהור או טמא משום שהוא מטבע בריאתו טהור או טמא, כי אלוהים ברא אותו טהור או טמא. למול זה יש את תפיסת החוק שהיא פרושית־רבנית, שהיא תפיסה נומינליסטית, שטוענת שההלכה נקבעת על ידי הסוכן האנושי שהוא במקרה של התלמוד קבוצת הרבנים שמחליטה אם דבר הוא טהור או טמא, וזה לא נובע מהטבע עצמו של הדברים.
המאבק בין שתי הגישות האלה היה קיים לאורך כל שנות ההיסטוריה היהודית. בימי בית שני רואים את זה בדמות המאבק בין הפרושים לצדוקים. אפשר לראות את זה בדמות אנשים כמו ישעיהו ליבוביץ, שמקדשים את החוק, את ההלכה, שהיא זו שקובעת, דתיות שכלתנית לעומת תנועות משיחיות שמבחינתן ההלכה היא חוק אלוהי בגלל שהיא מבטאת את הטבע האמיתי של האובייקטים ושל בני האדם. לכן תפיסות כאלה יילכו לכיוון מאוד מהותני גם מבחינה גזענית, בגלל ההבדל בין יהודים לגויים - יהודי מטבע בריאתו הוא יצור טהור יותר. וגם בעניין קדושת האדמה - אדמת ישראל היא באופן מהותני קדושה יותר, האבנים קדושות יותר, בגלל שהאדמה יועדה על ידי האל לשמש כמקומם של בני ישראל”.
אפשר לומר שהתנועות האלה הן האוונגרד של היהדות העכשווית?
זה אוונגרד שמבטא התפתחות כמעט מתבקשת של הפרויקט הציוני. והציונות החילונית אין לה שום דבר מעניין להציע שיכול לעמוד מול הטיעונים האלה. הרי הגאולה כבר החלה, היהודים כבר חזרו לארץ ישראל, ומפעל ההתנחלויות הוא מאוד אקטיבי, ואין שום היגיון שהאקטיביות הזאת תיעצר דווקא בבית המקדש. זה היעד המתבקש הבא. אין שום סיבה להיעצר בקודש הקודשים. אם הכל כל כך קדוש, אז מה שהכי קדוש הוא עוד יותר קדוש”.
ואיך הערבים משתלבים בסיפור הזה?
התפיסה הריאליסטית הכוהנית אומרת שהיהודים כאנשים הם קדושים יותר. לכן צד נוסף של ההתעוררות הכוהנית הוא ההתקפה הגזענית של השנים האחרונות, שאנחנו מוצאים אצל פוסט ציונים מהסוג הזה. המעבר מדת כוהנית לדת נומינליסטית אחרי החורבן, מלווה בעיני בסוג של התקדמות רוחנית, כי זה נותן לאדם את האפשרות לקבוע את הערך של הדברים, מחזיר אליו את האחריות, ולא קובע שהערך נקבע על ידי אלוהים ולאדם אין שום מילה ביחס לזה. וכאן יש סוג של חזרה לאחור, רגרסיה מסוכנת. לא במקרה יש בזה אלמנטים פגאניים”.
סגל מסכים עם ההגדרה של ניולד שמדובר במגמה פוסט ציונית, ונראה שהוא אפילו מחבב את הרעיון. “ציון זה הר ציון. אנחנו הציונים האמיתיים. הציונות הדתית לא יודעת ליצור שום תהליך מעצמה. היא הלכה אחרי הציונות במשך 100 שנה, וברגע שזה נגמר, היא ניסתה להמשיך את זה בעצמה והלכה ליש”ע. יש אנשים שנאחזים בקרנות המזבח, ואומרים שאסור לנו לעשות שום דבר כי כלל הציבור עוד לא שם. אני חושב שצריך לעשות”.
אבל על הגדרת ביטול הקורבנות כהתפתחות חיובית של היהדות הוא לא מסכים. “אין שום מקור רציני שאומר שהקורבנות צריכים להתבטל. זה רק עניין של הרגל. יש מי שחושבים שהגאולה הגיעה, והם לא מבינים את החוסר. אני מבין את החוסר. החוסר הוא שאין לנו יהדות באמת. כל התפילות זה רק מחליף את הדבר האמיתי. מיסדו את התפילות אחרי שחרב הבית. זה רק זכר למשהו. אבל מה עם היהדות האמיתית? אנחנו לא יהודים אמיתיים, רק מנציחים משהו שהיה בעבר”.
צילום: באדיבות מכון המקדש
מה המקדש אמור לעשות?
זה הלב של היהדות. מבחינה מספרית, שליש מתרי”ג מצוות לא נהוגות היום בגלל היעדר המקדש. המקדש הוא הציבוריות היהודית שאבדה לנו. אני רוצה יהדות כלל לאומית, שתשליך על כל המציאות. הרבנים לא יישארו רק בבית הכנסת. צריך סנהדרין. זה מוסד של השראה. שאנשים יבואו לשם ויתרשמו, איזה אור יש ביהדות. היהודים הם דת אחת, לא אוסף של כתות. מקדש זה משהו שבונים יחד”.
למה דווקא במדינת ישראל? למה דווקא בהר הבית?
כאן זה אמור להיות. אני מקבל את היהדות כמכלול. היהדות הגדירה את המקום. זה המקום שהשם בחר. בינתיים המתיחות סביב הר הבית נמשכת למרות שמדינת ישראל ויתרה על הר הבית. המקום הזה 45 שנים הוא מוסלמי. המתיחות לא נרגעת לא בגלל היהודים. זה שצד אחד כל הזמן דורש והשני כל הזמן מתקפל - זה לא מתכון לשקט. אני לא רוצה לגרש אף אחד, אבל אני לא רוצה להתקפל”.
אתה מבין את טענת המשטרה, שאומרת שכל ניסיון לפולחן דתי יהודי בהר הבית עלול לעורר מהומת אלוהים?
אני לא חושב שמדינות ערב הם חובבי ציון גם עכשיו, ואם היו יכולים להשמיד אותנו היו כבר עושים את זה. הר הבית לא יקפיץ אותם יותר מדברים אחרים. אבל יש גבול כמה אפשר להעניש את הקורבנות. אם המשטרה מספיק חזקה לאבטח את מצעד הגאווה בירושלים, היא יכולה גם לאבטח פולחן יהודי בהר. אם נהיה מספיק נחרצים, אז גם הצד השני יישב בשקט.
ביבי כתב ליהודה עציון ב–95’ ואמר שכשנגיע לשלטון, נדאג לתפילת יהודים בהר הבית. עכשיו הולך לעלות החוק של אריה אלדד, אבל אין לי ספק שזה לא יגיע להצבעה אפילו. נתניהו לא אידיאולוג. הוא מצליח לעבוד על כולם”.
אם בית המקדש אמור ליצור חברה טובה יותר, כמו שאתם אומרים, ואתה אומר שזה לא צריך לבוא באלימות, אז איך זה מתחבר עם ממשיכי דרכו של כהנא? למה בתנועות האלה חברים אנשים שהם גם קיצוניים מאוד בשנאת הזרים שלהם, כמו מיכאל בן ארי ואחרים?
המטה המשותף לא יכול להיות בררן באנשים שהולכים איתנו. כי אז נישאר לבד. אבל באופן כללי במדור שלי אני מעדיף להביא את א”ב יהושע שיכתוב על המקדש ולא את מיכאל בן ארי, כי אני שואף לצאת מהמילייה המסוים שלי. אני מודה שאני לא מבין מה אמירות כוחניות מנסות להשיג. כשדניאלה וייס אומרת, ‘זו תהיה מדינת הלכה’, מה היא מנסה להשיג? לא חיבבתי גם את הוויכוח של איתמר בן גביר עם נועה רבין. כגודל הדיבורים, ביחס הפוך המעשים. מי שרוצה לעשות, לא הולך ורב עם אנשים מול פני התקשורת. כשהיתה צעדה בעיר דוד, כתבתי שהם נתנו פרס לשמאלנים. הוכחתם שאתם רבים עם כל העולם, אבל בעצם סתם ניפחתם בעיה. לא השגתם כלום בצעדה, זה רק גרם למתיחות.
אני חושב שבמקדש אין שום דבר רע. בעיני זו אחרית הימים. זה לא יבוא על חשבון מישהו אחר. זה אמור להיות החלום של כולנו, לא הסיוט של כולנו. אני לא רוצה להיות מיעוט שמחכה לפטיש מהשמים שיהרוג את כל הכופרים. הגאולה לא הגיעה בגלל כוחניות ואלימות של מיעוט על הרוב. זה היה רצון משותף של העם. כשהיהודים קיבלו את תוכנית החלוקה ב–47’, הם לא רצו מלחמה. מבחינה זו, זה אותו דבר. אנחנו לא אלימים, אנחנו רוצים להסתדר. זה לא ויכוח עם הערבים. אבל הם לא מסכימים לכלום. אף פעם”.
shani.litman@themarker.com

הבית היהודי
משלמה המלך ועד לחפירות הוואקף: הצצה להיסטוריה של בתי המקדש
על פי המקרא, בית המקדש הראשון הוקם על ידי שלמה המלך על הר המוריה - שמו המקראי של הר הבית - באמצע המאה ה–10 לפני הספירה. בנייתו של המקדש מתוארת בספר מלכים. המקדש החליף את המשכן בשילה, שבו שכן ארון הברית ובו הועלו הקורבנות. לאחר שהוחרב המשכן בשילה, נדד ארון הברית בין מרכזים שונים, עד שהוצב מחדש בבית המקדש בירושלים, לאחר שזו הפכה לבירת ממלכת יהודה בימי המלך דוד.
המקדש נועד לשמש כמרכז הדתי של בני ישראל, המקום שבו יתקיים פולחן האל, שעיקרו הקרבת קורבנות ותפילה. מרכזו של המקדש היה ארון הברית, אשר הכיל על פי המסורת את לוחות הברית. המקדש הראשון התקיים במשך כ–400 שנה, והוחרב בשנת 586 לפני הספירה על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. את בית המקדש השני בנו עולי בבל בתקופת שיבת ציון, 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון.
לפי המחקר ההיסטורי, המקדש השני הוקם בשנת 516 לפני הספירה ועמד על תִלו 586 שנה. המקדש שבנו עולי בבל היה מבנה פשוט, אבל המלך הורדוס הרחיב ופיאר את המקדש בימי מלכותו, החל משנת 19 לפני הספירה. בבנייה עסקו כ–10,000 פועלים. המקדש השני היה אמנם מפואר וגדול הרבה יותר מהמקדש הראשון, אבל מבחינה דתית חסרו בו כמה אלמנטים חשובים, שהיו כולם עדויות מוחשיות לקיומו של אלוהים: ארון הברית ולוחות הברית שבתוכו; צנצנת שהכילה את המן שניתן לבני ישראל במדבר; האורים והתומים, שהיו חלק מהחושן שלבש הכהן הגדול ונועדו לקבלת מסרים מאלוהים; ומטה אהרן. במקום ארון הברית נותרה בקודש הקודשים, שבמרכז המקדש, רק אבן השתייה ולאיש אסור היה להתקרב אליה, מלבד הכהן הגדול שנכנס למקום רק ביום הכיפור, כדי להתפלל ולהעלות קטורת.
את המקדש השני החריבו הרומאים בשנת 70 לספירה. בזמן הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, במאה השביעית לספירה, הוקם על הר הבית מסגד אל אקצה, והוא המקום השלישי בקדושתו למוסלמים. לאחר שהר הבית נכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, העבירה ממשלת ישראל את השליטה עליו לידי הוואקף המוסלמי. הרבנות הראשית הודיעה כי מבחינה הלכתית העלייה למתחם אסורה ליהודים, ובכך למעשה נתנה את הגושפנקה הדתית להחלטה המדינית.
לקיומו של בית המקדש הראשון אין למעשה שרידים ארכיאולוגיים בהר הבית. עם זאת, הארכיאולוג פרופ’ ישראל פינקלשטיין, לא מפקפק בקיומו: “במזרח הקדום, בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל, לכל עיר־מדינה ולכל ממלכה טריטוריאלית היתה בירה שבתוכה שכנו ארמון השושלת ומקדש השושלת. אפשר לראות את זה גם בסוריה וגם בארץ ישראל. אין סיבה לחשוב שבממלכת יהודה זה היה אחרת”. לגבי ממצאים מבית המקדש השני, מסביר פינקלשטיין, נשארה בעיקר הפלטפורמה העצומה של הורדוס, שעליה ניצב מתחם הר הבית.
במשך השנים ביצע הוואקף עבודות חפירה ובנייה נרחבות בהר הבית, שבמהלכן נפגעו ככל הנראה ממצאים ארכיאולוגיים רבים. ב–1999 הקימו אנשי אקדמיה וסופרים את הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, לאחר שהתברר שבחפירות לצורך פתיחת כניסה למסגד חדש באורוות שלמה נחפר בור ענק, ללא פיקוח ארכיאולוגי. כ–12 אלף טון עפר ובו שברי עתיקות נאספו מהמקום והושלכו למזבלה עירונית. חפירה מדעית מסודרת לא נערכה במקום, ולטענת פינקלשטיין, אין אפשרות לבצע חפירה כזאת, אבל לא רק משום שהמוסלמים מתנגדים לכך. “גם אם הוואקף היה מרשה היום לחפור שם, היהודים האורתודוקסים לא היו נותנים. במאה ה–19 פרצו מהומות בירושלים כשהיה נדמה גם למוסלמים וגם ליהודים שהארכיאולוגים מנסים להתקרב להר הבית. אבל זה שנעשות שם פעולות לא מפוקחות על ידי הוואקף זה שערורייתי. ורוב השרידים שנפגעו היו כנראה מוסלמיים, שרידים עם ערך תרבותי רב”.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה