בית חלומותי
לפני
שבע עשרה שנה, עשיתי את צעדיי הראשונים בנבכי סידור התפילה. הייתי בת עשרים ושלוש
וחסרת הבנה לחלוטין בכל מה שקשור ליהדות. מהר מאוד שמתי לב לעובדה שבכל תפילה
וברכה מזכירים את בניין ירושלים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ״טוב בסדר, ״ובנה
ירושלים״, אבל בכל תפילה? עד כדי כך?״. לעומת האובססיה לגאולה שמצאתי בסידור,
בניין ירושלים לא היה אצלי ברשימת עשרים הנושאים הראשונים שצריך להתפלל
עליהם. ולמה שיהיה? הייתי תל אביבית.
לקח
לי זמן להבין שחורבן הבית וגלות הנפש הפרטית שלי, אחד הם. חורבן ירושלים איננו
חיצוני, העיר היום יפה וסואנת בדיוק כמו פניה היפות מכוסות המייק אפ של אישה שבורת
לב. ליבו של העולם וליבנו שלנו קשורים ואחוזים זה בזה. חורבן בית מקדש הוא חורבן
הלב, ובניינו של הבית היא תקומתו ותיקונו
של הלב הנשבר. כשהמקדש חרב, החדר הפנימי ביותר בליבנו שומם גם הוא. וכשיבנה בית
המקדש, תשרה השכינה לא בתוכו, אלא בתוכנו. וזה אכן דבר חשוב מאין כמוהו להתפלל עליו,
ולחזור ולהתפלל עליו בכל הזדמנות ובכל תפילה.
כי
מה שמחריד באמת היא העובדה שבית המקדש לא ממש חסר לנו. התרגלנו. אלו הם חיינו. ללא
התגלות שכינה, ללא וידוי ומחילה, ללא טהרה. אלפיים שנה. התרגלנו. אני עוצמת עיניים
חזק ומנסה לדמיין. איך זה יהיה. איך זה עשוי להיות. כלום. אני לא זוכרת מה שכחתי.
רבי נחמן מברסלב קורא למצב הזה ״הסתרה שבתוך הסתרה״. מדובר בהסתרה כפולה, הראשונה
כאשר נחרב הבית ונלקחה ההתגלות האלוקית מהעולם, וההסתרה השניה, כשאפילו העובדה
שחסר לנו, נסתרת מאיתנו.
איך
נבכה כששכחנו מה אבד לנו? אחרי זמן ארוך כל כל בחושך, העיניים מתרגלות. לומדים
להסתדר. והנה הם באים, האפתיה והיאוש, ההשלמה עם הקיים, הסתגלנות המימית, הציניות,
המרירות, ואפילו מחאת הקוטג׳. כי אם כבר לצאת לרחובות, אז בשביל קוטג׳ ומחירי שכר
הדירה, כי זה מה שבאמת חסר לנו.
גלות
בתוך גלות, הסתרה שבתוך הסתרה. אבל כל זה רק לעוד רגע קטן או שניים, עד שתבוא
גאולה. רחוקים ככל שנהיה, אנחנו מוכרחים להאמין ששינוי אכן עתיד לבוא לעולם. עוד
יוכרז ״תם עוונך בת ציון״. עוד יפקחו העיניים שלנו, והחושך יפנה מקומו למציאות
חדשה.
ארנון סגל חזק ואמץ
השבמחק