 |
| באדיבות מכון המקדש |
"בחג
הסוכות השנה", כתב נוח זבולוני המנוח ב'דבר' בראשית תשמ"ט, "קיימה התנועה
לכינון המקדש את מצוות ניסוך המים על הר הבית במקום העזרה. עם חברי התנועה הזו
נמנים יואל לרנר, הרב עודד כי-טוב, יוסף אלבום ממשפחת אלבום האורגת את המכנסיים
ואת האבנט בשביל הכוהן הגדול לעבודתו בבית המקדש, ישראל שניידר ואחרים.
"לקראת
חג הסוכות נאספו כמה מחבריה והעלו את הרעיון לקיים השנה את מצוות ניסוך המים על הר
הבית, במקום העזרה, כמו שנהגו אבותינו בזמן המקדש. בכל יום מימי חג הסוכות היו
מנסכים מים, יחד עם קרבן התמיד של שחר, נוסף על ניסוך היין הקבוע של כל השנה.
ניסוך המים מקורו במקרא ובתלמוד. "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת
שלושה לוגים היה ממלא מן השילוח".
"לפני
אנשי התנועה ניצבה בעיה קשה: היות שהם טמאי מתים, אסור להם לעלות למקום העזרה, כי
רק אפר פרה אדומה מטהר אותם, ואין כיום פרה אדומה. פנו איפוא אל רבנים בשאלה אם
ניסוך המים דוחה טומאה בציבור או לאו. הרב אברהם שפירא, הרב הראשי, הכריע ופסק
שניסוך המים דוחה טומאה בציבור. לפני כן שאלו את הרב ישראל אריאל, מי שהיה רבה של
ימית, מה דעתו על המשימה, ורצו לקבל את הסכמתו וברכתו. הרב השיב, כי לא ברור לו אם
ניסוך המים דוחה טומאה בציבור ללא הקרבת קרבן. במקומו הציע להם רעיון אחר – שכהן
אחד יעלה למקום העזרה בהר הבית כשמנורה קטנה בידיו וידליק אותה שם. בתנועה הוחלט
לבצע את המשימה ולעלות להר הבית, למקום העזרה, ולנסך שם את המים כדת וכדין.
"רעיון
ניסוך המים התגלגל, עד שהגיע גם למשרד הדתות. שם כנראה לא רצו להיכנס להרפתקה ודחו
את הרעיון על הסף. לכן הוחלט בקבוצה לחפש כהנים שיתנדבו לבצע את המצווה. ואכן,
נמצאו שלושה כהנים: דוד צבי בן פרץ, ויוסף ובנימין בן מאיר. השלושה החלו מיד ללמוד
דיני ניסוך המים. בעצה אחת עם רבנים טרחו ואספו את כל הדרוש לביצוע המשימה הקדושה:
בגדי כהונה שהותאמו למידותיהם של הכהנים, וכן כלי השרת לקידוש ידיים ורגליים
ולניסוך, ומיד החלו בניסויים ובבדיקת אפשרויות הביצוע במקום.
"אחד
משלושת הכהנים שעליהם הוטלה המשימה נסע לאורג בגדי הכהן הגדול הידוע הרב דוד אלבום
(ז"ל) ומדד לעצמו ולחבריו את הבגדים המיוחדים: מגבעת מיוחדת, מכנסים, וכתונת
אבנט ארוגה במו ידי הרב אלבוים. הרב גם בחר להם, מגנזך המקדש שברשותו, שני כלי
שרת, אחד מנחושת לקידוש ידיים ורגליים והשני מכסף לניסוך המים. בערב יום הכיפורים
לקח עימו את מלוויו ועוזריו, מניין במספר, ועלה למקום המקדש, כפי שתואם מראש, לחפש
את המקום המיועד ולנסות לנסוך את המים, בתורת אימון גרידא. בראש נכנסו הכהנים
ואחריהם הלוי אריה בן יוסף ולאחר-מכן הישראלים יוסף אלבום, יקותיאל בן יעקב, א.
בנפרדז', ישראל שניידר, יואל לרנר ונ. עוזרי, יחד עשרה במניין.
"הגיעו
למקום המזבח וקידשו ידיים ורגליים, וניסכו ושפכו מים על רצפת העזרה במקום המזבח.
יוסף אלבום נישק את רצפת העזרה ואחריו ישראל שניידר וכן הכוהנים. זקיף מוסלמי שהיה
במקום הזעיק מיד את המשטרה, בקשר אלחוט: "העולים להר הבית משתחווים!"
והקצין עזרא ציון [מפקד ההר דאז, א"ס] פקד: "לעצור את כולם עד
שאגיע". ובינתיים כולם רחצו שוב וניסכו שוב, וצילמו והסריטו.
הקצין
עזרא ציון הגיע למקום התורפה, ושאל: "מי השתחווה כאן?". השוטר המוסלמי
הצביע על אלבום. מיד ציווה ציון להוציא אותו. הזקיף המוסלמי הוציא את אלבום החוצה,
ושוטר אחר הוציא את הצלמים. שאר חברי התנועה התפזרו לכל עבר, אלו למזרח ואלו
לצפון.
"...ביום
הראשון של חול המועד סוכות ירדו, והפעם על אמת, אל מעיין השילוח, לשאוב מים בשמחה
ובששון, תוך ריקודי מצווה, לשימוש המקדש. את המים איחסנו בכלי פלסטיק סגורים, עד
למועד הקדשתם ביציקה לכלי השרת, בשטח העזרה אשר בהר הבית.
"בהושענא-רבה,
בשעה עשר, עלו הכהנים ועימם חברי התנועה להר הבית. הכהן בבגדי הכהונה קידש את ידיו
ורגליו בכלי השרת מנחושת שנחנך למטרה זו, וניסך את המים שהביא עימו ממעיין השילוח
על רצפת העזרה, במקום המזבח בכלי שרת של כסף כדת וכדין. הזקיף המוסלמי ממשטרת
הוואקף, שהשגיח בפולחן המוזר הזה, תפס את כלי-השרת וזרק אותם אל מעבר ל'חומת העזרה'.
המנסכים מיהרו לקחת את כלי-השרת שחוללו ופנו החוצה.
"עד
כאן האודיסיאה של ניסוך המים, אולם היא לא תמה. אנשי התנועה מבטיחים חגיגית, כי
בשנה הבאה עלינו לטובה יוכלו לנסוך מים על גבי העזרה בקלות יתר, יחד עם יתר עבודות
המזבח, כלומר יוכלו להקריב קרבנות בפאר ובהדר ובנוכחות עם רב".
הניסוך והסיכסוך
כעבור
שנה נערך טקס צנוע בלבד, דומה למימדי אירוע ניסוך המים הראשון, אך זבולוני שב
וכותב גם כעבור שנתיים על ביצוע טקס דומה ברחבת כיפת הסלע-מקום המקדש. זה היה
בי"ח בתשרי תשנ"א (7.10.90), יום בלבד לפני התרחשותו של האירוע הקטלני
ביותר בתולדות ההר מאז מלחמת ששת הימים, אז התפרעויות מוסלמיות גררו ירי משטרתי
שהוביל למותם של 17 מהמתפרעים הערבים על ההר.
"הקנאים
כן היו שם", כותב זבולוני כמה שבועות מאוחר יותר. "גם השנה, יום לפני
ההרג בהר-הבית, הם קיימו את טקס ניסוך המים על הר הבית. בשעות המוקדמות של היום, כשהשמירה
על הר-הבית אינה קפדנית ביותר, הגיע הכהן עם שני מלוויו לשער המוגרבים. הכהן היה
לבוש בגדי כהונה כדת וכדין, ארוגים בידי הרב אלבוים, מצנפת, כתונת, מכנסים ואבנט.
כדי שלא לעורר חשדותיהם של שומרי הוואקף ושל השוטרים היהודים הוא לבש גלביה על
בגדי הכהונה.
"הכהן
והמלווה היו מצויידים בתרמילים, שהכילו בקבוקי מים ששאבו ממעיין השילוח והיו
סגורים עד להקדשתם בידי הכהן, לקידוש הידיים והרגליים ולניסוך המים על המזבח. כן
היו באמתחתם כלי שרת מכסף ומנחושת, לניסוך, ומפות של מקום המקדש והמזבח. בשער
נעצרו לבדיקה שגרתית. השוטר היהודי התעקש שהכהן ומלווהו ישאירו את התרמילים ליד
השער, נראה שהם עוררו חשד בלבו, אבל אחר-כך השתכנע מדבריהם והרשה להם להמשיך כשעל
גופם התרמילים. הכהן ומלווהו עשו דרכם למקום המזבח.
"המלווה
הוציא בקבוק נוסף ויצק מים לצלוחית הכסף לניסוך המים. בינתיים פשט הכהן מעליו את
העבאיה ונשאר רק בבגדי הכהונה. בדומה לכהן הגדול בשעתו, הוא ניסך את המים על רצפת
העזרה. השוטר שליווה אותם היה המום והורה להם לעזוב את המקום מיד. הכהן, לבוש מדי
כהונה, והמלווים וכלי הקודש בידם פנו צפונה ועשו דרכם החוצה, דרך שער השלשלת. טקס
ניסוך המים התקיים זו הפעם השלישית.
"מנסכי
המים שאבו השנה עידוד למעשיהם מהוראת האדמו"ר מלובביץ'. יום לפני הטקס קרא
הרב לצאן מרעיתו להיכנס להר-הבית, למקומות המותרים על-פי ההלכה ולערוך שם שמחת בית
השואבה המונית. את ההיתר לעלות גם למקומות האסורים מצאו בפסק הלכה של הרב שלמה
גורן, הרב הראשי לשעבר. את ההיתר נתן בשעתו הרב ליו"ר הכנסת דב שילנסקי,
כשנשאל לגבי עליית ח"כים להר-הבית.
"בתשובתו
כתב הרב גורן בין היתר: "על אף הסייגים ההלכתיים הקיימים בכל הנוגע לכניסה
להר-הבית בימים כתיקונם, במצב שהתהווה, שקיים חשש לאובדן הריבונות היהודית על הר
הבית, במצב זה ולמטרה זו לא רק מותר אלא מצווה קדושה מוטלת עלינו להיכנס
להר-הבית".
לא
ברור מה אירע כעבור שנה, אך לפי זיכרונו של הרב יוסף אלבוים, ככל הנראה היחיד מבני
החבורה הזו שעוד ממשיך לפקוד את ההר, שיחזור הטקס היהודי לא התקיים מעבר לשלוש
שנים. על כל פנים, כעבור שנתיים שב זבולוני ומתייחס מעל דפי 'דבר' לטקס העתיק.
באותו חג סוכות, שנת תשנ"ג, מנעה המשטרה מהקבוצה לשחזר שוב את הצלחת המיזם.
הרב דוד אלבוים ז"ל חזה אז בשל כך חורף שחון. זאת על סמך דברי רבי עקיבא
בתלמוד "אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה"
(ראש
השנה טז,א). כלומר אם אין
ניסוך – אין גם גשם.
החורף
ההוא אכן לא התקרב למימדי קודמו, חורף תשנ"ב המיתולוגי, אך מצד שני היה רחוק
מלהיות שחון. מסתבר שאת נפתולי המחשבה של שוכן מרומים עדיין מתקשים להבין גם אלו
שעלו ההרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה