יאיו אברהם – מראשי המאבק למען קהילת עולי אתיופיה

 בית חלומותי

בית המקדש עבורנו, כל עולי אתיופיה, הוא ערך עליון. יהודי אתיופיה ביקשו תמיד להגיע לירושלים ולבית המקדש, והקריבו המון קרבנות אישיים בדרך. חברי הקהילה היו בטוחים שהמקדש עדיין קיים. כך התחנכנו, על התקווה שיום אחד נגיע לירושלים ונקריב קרבנות במקדש. הכמיהה לציון ולירושלים היתה קיימת בקרבנו תמיד, מאז ומעולם.

כבר לפני 150 שנה, בשנת 1862, אבא מהרי, שהיה מחנך דגול ואב רוחני בקרב יהודי אתיופיה, האמין שזמן הגאולה הגיע ושעליו להוביל את היהודים לארץ ישראל. הוא אסף אלפים רבים מביתא ישראל ויצא עימם במסע רגלי קשה ומפרך. כשהגיעו לים סוף אמר אבא מהרי שא-לוהים בוחן אותם כפי שעשה לאבותיהם ביציאת מצריים. הוא נטה את מטהו על הים, אך המים לא נבקעו. אבא מהרי נכנס בכל זאת למים, ואחריו האלפים שהאמינו שא-לוהים יחצה למענם את הים לשניים. רבים מהם טבעו למוות.

לפני שלושים שנה בני הקהילה הגיעו למצב שבו לא היו מסוגלים עוד להמתין לגאולה. רבים החלו לצאת ברגל מהמדינה, דרך צפון אתיופיה לכיוון סודן. קרוב ל-4,000 מחברי קהילת ביתא ישראל נספו אז במדבר סודן. רבים נשדדו וגם נרצחו. הם הלכו שבועות וחודשים, ימים ולילות על מנת להגיע לציון. גם כשתמו המים והמזון הם לא הסתכלו אחורה. הם לא שמעו אז על תל אביב או חיפה – רק על ירושלים ובית המקדש.

גם אחרי שהגעתי לכאן, כילד קטן, לקח לי עוד שש שנים לקלוט שהמקדש חרב. כשהבנתי זאת התפרצתי ואמרתי שאם אין מקדש אני מעדיף למות, שהרי אם כך מה אני עושה פה, ולשם מה עברתי את כל הייסורים? לא הבינו אותי. חשבו שהשתגעתי ואף כלאו אותי בשל כך במוסד סגור. במאהל המחאה סיפרו לי גם משתתפים אחרים שכשנחשפו בבתי הספר בארץ לראשונה לקיומו של צום תשעה באב, והתברר להם שהוא מתקיים לציון חורבן הבית, הם פרצו בבכי.

עבורנו, כל ביתא ישראל, ירושלים איננה סתם עיר. גם כיום, כישראלי מהשורה, כל עוד נשמתי בי בית המקדש יישאר תמיד רלוונטי אצלי. כך גדלתי, כך חונכתי, רק בשל כך היתה בי הכמיהה להגיע לירושלים. גם היום אינני מסוגל להתגורר במקום אחר מלבד בירושלים, כי ככלות הכל, העובדה שהמקדש נחרב איננה אומרת שהוא לא מסוגל להיבנות בימינו מחדש.