יום שישי, 14 בספטמבר 2012

שירת נשים





הן מעלות איתן עוגות, פירות, ירקות ושתיה כדי לקיים סעודות בשער המזרח, "זכר לביכורים". אם אסור להתפלל, לפחות יערכו בהר חגיגה יהודית * הגברים, שפקדו את ההר במשך 43 השנים שקדמו להופעתן עליו לא חשבו על הרעיון הפשוט הזה. כמה אופייני * "גברים מפחדים מההר, מכל הר", מסביר להן הרב יעקב שמעון, הבעל של רבקה, ממובילות התנועה, בערב חגיגי שהתקיים בביתם לציון שנה למיסוד עליות הנשים להר * ובאמת, איכשהו כשהן על ההר הכל נראה הרבה פחות נוקשה מתמיד, פחות מזרח תיכוני * פתאום נראה שהחלום טרם שקע, ושְאֵר הרוח

הן מלאות מרץ אף שאחדות מהן ממש לא צעירות. חלקן התפנה לעסוק בנושא רק עם הפרישה לפנסיה. במשך רוב 11 שנות קיומו הוא היה אירגון קטנטן ושכוח. רק בשנה האחרונה הוא חווה פריחה מחודשת. הקצב משביע רצון. בחסותן מאות נשים כבר עלו להר הבית. לא כל הרבנים מתלהבים כל כך מהתופעה, אבל יש בהחלט דמויות רבניות לא מעטות שעומדות מאחוריהן. מצד שני, הן לא מתעכבות בהמתנה להסכמה כלל רבנית, בטח לא במצב שבו גם עליות גברים להר רחוקות מלהיות בקונצנזוס. הבית בוער ואין להן זמן להמתין. הן רצות לפני המחנה, ובכלל רצות. רק בתוככי ההר הן מתנהלות בנחת. סיור שלהן אורך לעתים גם שעות, בעוד הגברים סוגרים את העניין בחצי שעה. יש להן כבר סדרי תפילות מובנים ופסוקים מתאימים לכל נקודה בהר, ההר שבו אסורה לגמרי תפילת יהודים.
לכל אחת התחום שעליו היא ממונה, הקרוב ללבה. צביה סביר מאלון מורה כבר רושמת מתכונים להכנת מנחות. ארבעה סוגי מנחות היא יודעת להפיק נכון לרגעים אלו. מעיין עייש מיצהר ואורנה הרשברג מאיתמר מנצחות על אריגת הפרוכת של המקדש. ד"ר דליה שטרן מרעננה, זוכת פרס ביאליק, כותבת למקדש שירים. למשל: "אלפיים ואני עדיין. מול רגלי הערלים שפתי נשות הבלע רושפות אש מולי, מנסות לסלקני, צועקות לעברי זה לא מקומי, זה לא שלי. אך אני בת יהודה – כארי, כלביא – מי יקימנו?". או "א-לוהים לא מאכזב אדם. ככתבו וכלשונו הוא קיים. בעיניים אוהבות ובלבבות הולמים. קוראים לחזיון הזה אושר – או אחרית הימים".
יעל קביליו מאלעזר מנגנת בחליל לפני העליה, על מנת שהמשתתפות יחושו טעם עליה לרגל. הרי בהר הכל אסור וצריך איכשהו להזכיר את החזון הגדול. רינה אהרונוב-אריאל דואגת לענייני התנועה הארציים, דברים טריוויאליים כמו ניהול חשבון בנק ונושאים גשמיים כאלו. מישהו ככלות הכל צריך לדאוג גם לזה. עינת זיו מעפרה, ציפורה פּילץ מהר הזיתים והרבנית רבקה שמעון מנהלות ביד רמה את העליות להר, מקיימות חוגי בית בעניין, מדריכות את העולות בהליכי הטהרה והטבילה, ומהצד גם מנהלות את אתר התנועה האינטרנטי, היפהפה והמוקפד. הן מפרסמות את עליותיהן מראש בעלוני השבת, וזוכות לטיפטוף מתגבר של טלפונים. נשים מכל הארץ מעוניינות להצטרף לתנועה הנשית הזו. אם תרצו יש כאן סוג חדש, מעודן, של פמיניזם.
נשות המקדש בהר הבית
שושנה קינד מירושלים: "מי שאומר שבגלל שאין היום מקדש אין שכינה – טועה. השכינה נמצאת בהר וחשים בה מיד. זה כמו להכניס תקע לחשמל. נשים רוחניות יותר מגברים, ונשים שמתפללות שם בקדושה מקרבות את הגאולה". "דורות רבים לא עלו נשים, וגם לא גברים, להר הבית, לא מפני שהם קיבלו על עצמם חומרה מסוימת, אלא פשוט מפני שהשלטונות מנעו זאת מהם", מנמקת זיו בהדרכותיה. "היום השלטונות אינם מונעים זאת עוד. אם לא נעלה לשם – האם זאת חומרא או קולא? איך נוכל להקל על עצמנו ולהפקיר את ההר?".
אצל הרבנית יהודית דסברג מאלון שבות נפל האסימון כששמעה שקיימים בהר שרידים מימי הבית, אך החפירות המוסלמיות משמידות אותם. עד אז לא ידעה בכלל ששרד משהו מהמקדש: "פתאום הבנתי שמרוב צדיקוּת וקדושה, הפקרנו את שרידי המקדש ואת מקומו. לימדנו את העם שאפשר לבנות את ראשית צמיחת גאולתנו בלי הר הבית, בלי מקור הקדושה, בלי לב. לאחר הטבילה התרגשתי מאד. חשבתי על אבי ז"ל, שבבונקר בשואה ניחם את אמי שיבוא יום והמלחמה תיגמר והם יעלו לארץ ישראל. הם עלו לירושלים. מרבית טיולי השבת שלנו היו לאתרים מהם אפשר לראות את מקום המקדש. אבי נפטר שנה לפני שיחרור ירושלים ולא זכה. הרגשתי שבעלייתי אני מממשת את חלומו, כמו את כיסופי כל היהודים בכל התקופות".
ידידה מקונן הגיעה להר דרך חוג-המקדש שהעבירה עינת זיו. "באתיופיה סבא שלי ואבא שלי היו מספרים לנו על ירושלים שכולה עשויה זהב, וכשהיינו שואלים אותם היכן הזהב נימצא, ענו לנו שבמקדש. כשעלינו לארץ לא הכל תאם את הסיפורים, אבל ברגע שהתאפשר לי רציתי לעלות בעצמי למקום המקדש, לראות את הזהב ואת האור".
רחל סלע (60) התגוררה בגולן, אך עקרה לאחרונה עם בעלה לשילה. כבר כמה שנים שההר קורא לה, אבל הקירבה היתרה אליו כעת עוררה בה משהו. לפני שבועיים עלתה להר עם כלה. כשיצאו ממנו בהליכה אחורנית, פניהן אל הקודש, אירעה לה חוויה מרעישה: ערבי צעיר שעמד מצדו השני של הרחוב ביקש לשאול אותה משהו. "אתם אומרים שהר הבית קדוש וחשוב לכם. אבל הרי כבשתם אותו ב-67'. למה לא לקחתם אותו לרשותכם?". המלים נעתקו מפיה של סלע, ואולם הצעיר הערבי לא סיים להקשות. הוא החווה על גלויה בפתח החנות הסמוכה, שבה נראים המוני ערבים משתחווים בהר: "אם הר הבית קדוש וחשוב לכם – איפה אתם? למה אינכם באים?", תהה.

"גם אני שואלת את אותה השאלה", הצליחה לפלוט.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה