ההבדל בין זכויות יהודים לזכויות ערבים || רבנים לזכויות אדם
בשנים האחרונות, אנחנו נוהגים להביא את מאמריו המרתקים של ארנון סגל המתפרסמים בדף הבית במקור ראשון. אנו מודים לו ולמערכת העתון על הסכמתם לפרסום הדברים במלואם באתר זה. מטבע הדברים, הדברים בעיתון לא אמורים לשמש כחומר הסברה, אלא ככלי להבין ולהשכיל בענייני ההר והבית. לפעמים הדברים מעוררים אי נוחות (בלשון המעטה) בקרב הגולשים, אולם התעלמות מהם לא תבטלם, אלא להיפך.
הפעם אנו מביאים את דבריו והתפתליותיו של נציג עמותת רבנים לזכויות אדם. אנו סבורים שלצד ההערכה על הנכונות להדברות מצדו, ראוי ללמוד את דבריו ולהגיב בהתאם. נשמח לפרסם כאן תגובות לדברים.
שנים לפני שעליתי ארצה, זכור לי ביקורי הראשון בארץ בשנת 1977 יחד עם משפחתי. בהתרגשות רבה התפללתי בכותל יחד עם אבי ז"ל ואחיי. גדלתי על האגדה של יהודה הלוי שנדרס בירושלים בידי פרש, והשיר "ירושלים של זהב" היה שגור על שפתותינו כמו "התקווה" ומטבע התפילה. לפעמים קשה לישראלים לתפוס מדוע נשות הכותל זוכות לכל כך הרבה תשומת לב ותמיכה בחו"ל. הסיבה היא שעבור חלקים ניכרים מיהודי התפוצות, הכותל הוא הלב הפועם של העם היהודי. הזכות להתפלל שם מסמלת את השייכות לעם היהודי.
גם אשתי הצברית ומשפחתה המתינו בתור הארוך בהתרגשות רבה בכדי להגיע לכותל בחג השבועות תשכ"ז, אבל כיום עבור רוב הישראלים וגם רבים מיהודי חו"ל, הכותל כבר איננו אתר עלייה לרגל, וכך גם הר הבית הסמוך לו. זה נכון גם אם הרבה ישראלים נוטים לשנן סיסמאות מיליטנטיות ולהגיב מהבטן לכל שמועה על כך שקיים איום על ריבונותנו בהר הבית.
אני שותף לרגשות העזים העולים כאשר נוגעים באבני הכותל. בתי התפללה שם כאשר הגיעה למצוות, ובעזרת השם גם הבן שלי יתפלל שם. אני יכול להבין איך המילים "הר הבית בידינו" נוגעות ללב, אך אני גם יודע היטב שהדברים שהכי מרגשים אותנו הם הם שנותנים פתחון פה לדמגוגים, ואף מהווים סכנה של עבודה זרה. הרב אברהם יהושע השל זצ"ל ציין שהשבת והחגים שלנו הם ארמונותינו האמתיים ולא מבני האבן.
מבחינה דתית, ידוע שמצד אחד הרמב"ם כותב במשנה תורה שהמלך המשיח עתיד לבנות מחדש את בית המקדש ולהחזיר את הקורבנות (הלכות מלכים י"א:א). אולם הרמב"ם עורר מהומות כאשר כתב במורה נבוכים, בהתאם למדרש, שא-לוהים ציווה על פולחן בית המקדש רק מפני שהיה קשה לבני ישראל להשתחרר מהמוכר. אולי אפילו רמז שיום אחד לא נצטרך לתפילה: "לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את הא-ל והיה אומר: 'הא-ל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל'" (מורה נבוכים 3:32).
לפעמים נשמעות טענות שלפיהן הנביאים התנגדו לקורבנות. זו הגזמה, אולם הרבה פעמים יצאו הנביאים נגד הצביעות של פולחן ריק מתוכן. הקורבנות, מהשורש ק.ר.ב., היו אמורים לקרב אותנו לדרך השם: "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'... רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א).
קטונתי מלדעת האם א-לוהים והמשיח יבנו מחדש את בית המקדש ויחדשו את הפולחן, אך כאשר כותבים הפוסקים שאחת הסיבות לא לעלות להר הבית היא שאיננו טהורים, אני חושב גם על טוהר המידות. א-לוהים אסר על דוד המלך לבנות את בית המקדש כי היה דם על ידיו, ועל מנת להיות ראויים לבנות מקדש עלינו לבוא מתוך רצון להכיר בבורא העולם ולהתקרב לדרכו. זאת אומרת שהמקום הזה וכל מה שמתרחש בו חייב לשרת את המטרה לסלק את העושק בין הבריות: כל הבריות ללא הבדל דת, מין או גזע, כי כולנו נבראו בצלם א-לוהים.
כמובן, ב"כל הבריות" נכלל גם עמנו שלנו. בשנות השמונים של המאה הקודמת, מבלי שהיה לי מושג על איסורי העלייה להר הבית או על החשדות של המוסלמים בעניין המקום הזה, החלטנו בתמימות, אני וחבר נוסף, לטייל בהר הבית לאחר התפילה שקיימנו בכותל. עדיין היו בידיי טלית וסידור, ופתאום אני רואה שכמה צעירים מוסלמים עוקבים אחרי, והעוינות שלהם היתה ברורה למדי על פניהם.
היום, כנשיא ורב בכיר של עמותת רבנים למען זכויות האדם הדורש זכות גישה של מוסלמים ונוצרים למקומות הקדושים להם, זו תהיה צביעות גמורה מצדי להשלים עם מניעת תפילות בהר הבית לאלו מהיהודים שמאמינים שמותר לנו להתפלל שם. אין להשלים עם הריסת ממצאים ארכיאולוגים המעידים על שורשינו בהר הבית/חראם אל שריף, כשם שאין להשלים עם מחיקת ראיות לשורשים לא-יהודיים בסילוואן/עיר דוד.
אך יש לשאול מדוע בכל זאת קיימת עוינות כלפינו? הרש"ר הירש מלמד שאין לסמוך על עצמנו בעשיית צדק עבור אלו שאין להם כוח, במצב שבו כל הכוח בידינו. כאשר העם הפלשתיני חש שאנחנו קובעים את החוקים באופן בלעדי ומרגיש את הדיכוי הצבאי שלנו, העוינות שלהם – שיש לה שורשים – רק גדלה. זה דומה מאוד לעוינות בקרבנו כלפי ערבים כאשר הטרור והאלימות מתגברים.
דוגמא לדרך שבה נוצרת עוינות: לא שמתי לב לשום דיון ציבורי כאשר לפני קצת יותר משנה משטרת ישראל שינתה את מדיניותה והחלה ללוות קבוצות יהודיות להר הבית כדי לקיים תפילה וטקסים. אני תוהה האם היה איזשהו ניסיון להגיע להסכמה או לפחות להבנה עם הווקף? העימותים, מספר פעמים בשבוע, היו צפויים מראש. נכון, אין להשלים עם אלימות מוסלמית או עם העובדה שתפילה יהודית על הר הבית נחשבת כפרובוקציה, אבל ניצול הכוח המוחץ שלנו כדי לזרוק גפרור לחבית חומר נפץ איננו הפתרון. "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר השם" (זכריה ד':ו').
"מי יעלה בהר השם?". איני כה תמים בכדי להאמין שניתן לפוגג יותר ממאה שנה של עוינות בן לילה, אבל אני אכן מאמין שהר הבית/חראם א-שריף אמור להיות בידי א-לוהים בלבד ושהדרך לקנות לעצמנו את הזכות לעלות ולהתפלל בהר, היא להתקרב אליו כברי לבב, בעלי טוהר מידות וכבוד לכל הבריות ולזכויותיהן. במקום לומר "כולה שלי", יש לשאוף להסכמה ולהגשים את חזון נביאינו עבור כל אלו שמאמינים – בדרכם – בא-לוהי יעקב:
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' וְאֶל-בֵּית אֱ-לוהי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם. ...וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה". (מיכה ד: א-ג).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה