יום שלישי, 2 ביולי 2013

בית חלומותי: הדסה פרומן

הרב מנחם והדסה פרומן
בתחילת הדרך המשותפת למנחם ולי התגוררנו סמוך מאוד להר הבית, צופים עליו מלמעלה. לאורך כל שנות מגורינו שם מנחם היה נתון כל כולו בעניין ההר, בתוך הוויה של קדושה, והרבה לעסוק בלימוד מסכתות המקדש. בשנים ההן שלאחר מלחמת ששת הימים לא רק אנחנו היינו קשורים לעניין הזה. המקום הזה היה הלב הרוטט של כל עם ישראל. העם כולו, על כל גווניו, היה קשור אז מאוד למקום המקדש, ובמגורינו שם חשנו שבכך אנחנו מתחברים להוויית החיים של העם כולו.
ועם כל זאת, מנחם היה קשור מאוד גם לרב צבי יהודה קוק שהצהיר שבעניין המקדש הוא חרדי. הרב צבי יהודה היה נחוש מאוד בהתנגדותו לעלייה להר הבית. מנחם היה מצטט תמיד את דברי הרצי"ה על כך שהקמת מקדש בזמננו תהיה חילול השם ולא קידוש השם, מפני שהטלוויזיה תבוא ותצלם את דם הקרבנות הניגר בעוד עם ישראל טרם בשל לכך. כשהרב צבי יהודה ראה את ההתלהבות של מנחם בלימוד ענייני המקדש הוא דאג מאוד מכך שמנחם יבקש להרוס אל הקודש, לעלות אל ההר. ואמנם מנחם היה רחוק מכך, גדור מאוד, ואפילו לא העלה על דעתו לעלות לשם. ואולם דבקותו בעיסוק בענייני הקודש היתה מטעה.
מאוחר יותר ההשקפה הזו הפכה אצל מנחם לתפיסה רעיונית כללית שלפיה ככל שמקום קדוש יותר, כך אנו פחות מצווים לעשות מעשים אקטיביים בעניינו ולנסות להשתלט עליו. ככל שמקום מקודש יותר כך הוא צריך להיות מנוטרל ממאבקי כוח. זה דמה מאוד ליחסו לכלל ארץ ישראל, שלהבנתו שייכת לקדוש ברוך הוא בלבד. רק בורא עולם, אדון הארץ, ברצותו ייתן אותה לנו וברצותו ייקח. ובעניין הר הבית הדבר התבטא אצלו באופן המובהק ביותר. החלום שלו היה שהר הבית לא יהיה שייך לאף אחד. שזה יהיה מתחם של הקדוש ברוך הוא בלבד, ושכל בניו יהיו שם בגדר אורחים. הוא היה רגיש מאוד לכך שבענייני ההר לא ייכנס מה שכינה 'האגו הלאומי'. כאן, סבר, דרושה חרדת קודש. ברוח הזו גם כתב שיר בשם 'הר הבית וידינו':
כשהיינו ילדים
היינו מספרים
על שני אחים
שקמו בלילה
לשאת אלומות זה לזה בידיהם
בסתר הלכו
כדי שלא לבייש
ובמקום שנפגשו
ובמקום שהתלכדו ידיהם בשתיקה
שם נבנה המקדש.
מי יעלה בהר ה'
ומי יקום במקום קודשו?
שני ברי לבב
שלא נשאו לשווא נפשם
שלא נשבעו למירמה
שני נקיי כפיים יעלו בהר
אחד מזה ואחד מזה
בלילה
כדי שלא לבייש
ירימו ידיהם
באמונה
פרושות בתפילה
עד שייתם הקרב
ותישבר המלחמה
בשוב ה' את שיבת ציון היינו כילדים
היינו כחולמים
איך בוא יבוא כמו אז
נושא אלומותיו
מנחם אהב מאוד את אגדת שני האחים הזו. הוא טרח להדגיש שזו רק אגדת עם מוסלמית ולא מדרש יהודי, אבל דווקא העובדה הזו חידדה בעיניו עוד יותר את האמת שבה, מפני שמדובר במעשיה תמימה מאוד, נטולת אג'נדה. כזה היה בעיניו מקום המקדש, שדווקא בו חזק במיוחד הצורך בנקיות הכפיים, בנשיאת הכפיים. פרישת הכפיים היא תנועה של קבצן. לטעמו, במיוחד בהר הבית הכפיים צריכות להיות חפות לגמרי מאחיזה רכושנית. זה המקום היחיד שבו הכהנים נושאים את ידיהם מעל לראשיהם. זהו מקום התפילה עוד מהיום שבו נשא שם המלך שלמה את ידיו בתפילה.
ולמרות כל אלו, מנחם עלה לבסוף להר. זה קרה כשנטעיה בננו ביקש להתחתן עם אשתו תחיה דווקא בהר הבית, כנראה הזוג היהודי היחידי שהתחתן שם באלפיים השנים האחרונות. כשנטעיה העלה את הרעיון מנחם סירב להצטרף לעליה. "אני מנוע", הסביר, "מצוות רבי עלי". אני, לעומת זאת, הודעתי שבכל מקרה אעלה איתם. כשמנחם שמע שאני מתכוונת לעלות הוא התרצה ואמר שליתר ביטחון יטבול מראש, ואחר כך יחליט. לאחר מעשה, כשכבר נשאב אל ההר ועלה אליו יחד איתנו, הוא חש ממש בעננים. הוא שמח מאוד שזכה להגיע לשם. הוא אמנם היה מחוייב לגמרי להלכה ולדברי רבותיו, אבל מצד שני נהג לא להתעקש כנגד המציאות אפילו כשזו הכתיבה התנהלות שנגדה את עמדתו.
מנחם, כמדומני, היה היהודי היחיד שהתפלל בהר הבית באישור הוואקף. לאחר הקידושין איש הוואקף גירש את כולנו מלבד את מנחם, שנשא שם כפיים שעה ארוכה. "שיישאר רק היהודי הזקן", הוא הורה. "תנו לו להתפלל, הוא לא מסוכן". כנראה קלט גם הוא את המשמעות העמוקה במעשיו של מנחם. כשהוא התבטא כך נזכרתי במדרש על ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, שם נאמר על רבי עקיבא "הניחו לזקן זה, שראוי לשמש בכבודי".
אנשי המשטרה, לעומת זאת, כעסו מאוד כששמעו על החתונה. עוד ביום התרחשותה הללו התקשרו לביתנו, ואמרו למנחם שכעת שבעים מיליון מוסלמים מבקשים את דמו. הם התרגזו במיוחד על שהכנסנו יין לשטח ההר לצורך ברכת האירוסין. מבחינתם זה היה צעד מתגרה במוסלמים האסורים בשתיית אלכוהול. הם הורו למנחם להתייצב לחקירה, אך מנחם סירב להתייצב ואמר שאם הם מעוניינים לחקור אותו הם מוזמנים לביתנו. בסופו של דבר המשטרה ויתרה על כך, ובכל זאת היה חשוב למנחם להדגיש שהוא לא הכניס יין לשטח ההר אלא דווקא מיץ ענבים המותר גם למוסלמים. ידידיו הערבים גם הם כעסו עליו מאוד, אבל בסוף סלחו לו, מפני שהיה למנחם כישרון עצום לדלג על נקודות העימות ועל המקומות הקשים. מצד שני, היו גם כאלו שזכרו לו את המעשה הזה שנים רבות אחר כך.
חשוב להבין, לא היה אדם כה מחובר לארץ ולקדושתה הממשית, וגם לירושלים ולמקום המקדש – כמו מנחם. כשהכרחתי אותו לעבור מהדירה הסמוכה להר בעיר העתיקה לטובת מגורים ביישוב ספר ארצי יותר, הוא הכריז שמאז שחווה הוציאה את אדם מגן עדן, טרם התרחש מקרה כה נורא.
מנחם חי מאוד את הדבקות והחיבור למקום הזה, ובוודאי לא ניסה לטשטשם. מצד שני, היה חשוב לו מאוד שהדברים לא ייעשו מתוך רמיסת האחר ומתוך זילזול בקדושה שהאחר מייחס למקום הזה. מנחם לא התנגד לריבונות ישראל בהר הבית, אך גם לא ראה בה את מוקד החשיבות. להבנתו ייתכן שאחד השלבים בדרך למטרה יהיה החלת ריבונות שלנו בהר, אבל בשום אופן זהו איננו השלב העיקרי. לטעמו דווקא הריבון באתר המקודש הוא זה המסוגל גם לְפנות לאחר מקום שם. שם יש מקום לכולנו.
הוא הרבה לצטט את דבריו הרב קוק על כך שהלאומיות צריכה להיות נקיה מאלימות, שמטמאת אותה. הוא טען שהלאומיות היא דבר כה קדוש, ודווקא בשל כך אסור להפוך אותה ללאומנות. הסכנה הזו היא גם הסיבה שבעניין הר הבית מנחם העדיף לשתוק. כך או אחרת, הוא הבין, הדבר יקרה לבסוף.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה