טליתות בחסות אל מועיז

תפילת יהודים בהר הבית בחסות המוסלמים || כך זה התנהל

הכיבוש האיסלמי היה בעיני היהודים כמעט גאולה. לוחמי בית עבאס

לא תמיד היתה תפילת יהודים בהר הבית עילה למעצר כמו בימי שלטון ישראל בו • במשך מאות שנים, לאורך תקופת שושלת בית אומיה, בעידן בית עבאס ובזמן הפאטימים תפילות היהודים התערבו בקולות המואזין במקום הקדוש מבלי שאיש חשב שזו סיבה להתרגשות מיוחדת

↓ מאת: ארנון סגל

כשעומר בן אל חטאב הופיע עם צבאותיו בשערי ירושלים, היהודים חשבו שבא המשיח. אחרי 700 שנים של כיבוש רומי-ביזנטי שדיכא, השפיל וטבח בהם, המוסלמים שידרו ליהודים שהשמיים הם הגבול. לא חלף הרבה זמן ולוחמיו היהודים של הח'ליף המוסלמי אכן דרשו ממנו תמורה הולמת לסיוע שהעניקו לכובש: לבנות את בית המקדש. לא היה מדובר בחלומות באספמיה. עומר, כך נראה, בהחלט התכוון למלא את משאלתם. 

כך כתב הרב פתחיה מרגנסבורג בן המאה ה-12 על ראשית ימי עומר בעיר הקודש: "ובאו פריצים והלשינו למלך הישמעאלים ואמרו, זקן אחד יש בינינו שיודע מקום היכל והעזרה. ודחק אותו המלך עד שהראה לו. והמלך היה אוהב יהודים ואמר: אני רוצה לבנות היכל שם ולא יתפללו בו כי אם יהודים". מדרש בן התקופה ההיא המכונה 'נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי' ממחיש, כביכול בלשון נבואה עתידית, את גובה הציפיות שנתלו אז בשלטון האיסלמי: "המלך השני אשר יעמוד מישמעאל יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל". 

במכתב שנשלח לגולה לצורך גיוס תרומות לקהילה בירושלים, כנראה במהלך המאה העשירית לספירה, משחזר הרב יונה הזקן בן רבי יהודה הספרדי את התהליך באופן דומה: "ומאת א-לוהינו כי הטה עלינו חסד לפני מלכות ישמעאל בעת אשר פשטה ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, היו עמהם אנשים מבני ישראל הראו להם מקום המקדש וישבו עמהם מאז ועד היום. והתנו עליהם תנאים כי הם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול. ויתפללו על שעריו ולא יהיה ממחה על ידיהם". 

מוחמד בן אחמד שמס א-דין אל-מוקדסי, היסטוריון מוסלמי בן המאה ה-10 לספירה, מספר על חשיפת אבן השתיה שבקודש הקדשים בידי עומר ועל כוונותיו: "הסלע היה מכוסה אשפה אשר הרומים היו משליכים שמה כדי להכעיס את היהודים. ועומר פרש את אדרתו למען הסיר את האשפה ולטהר את המקום. ואיתו יחד טיהרו את המקום גם שאר המוסלמים". 

הסופר הארמני סיביאוס בן המאה השביעית משלים את התמונה: "אחרי אשר היהודים נהנו זמן ידוע מעזרתם או מחסותם של הערבים עלה בדעתם לבנות מחדש את מקדש שלמה. נתגלה המקום הנקרא קודש הקודשים". לפי עדותו, היהודים אף ייסדו בפועל מבנה על מקום המקדש: "הם בנו עם היסודות ועם שרידי הבניין בית תפילה בשבילם הם". ואולם, לדבריו, השליטים הערבים מיהרו להתחרט על הצעד הדרמטי הזה: "הערבים מקנאתם ביהודים גרשו אותם משם. היהודים בנו בשבילם במקום אחר אצל המקדש בית תפילה אחר".

בן ציון דינור ז"ל, מי שהיה שר החינוך הראשון של מדינת ישראל, כתב כבר בשנת תרפ"ט (1929) בכתב העת 'ציון' מאמר אודות בית הכנסת היהודי הנשכח הזה, והגיע למסקנה שסיביאוס מתאר את הנעשה בימי עומר עצמו, שאחרי זמן קצר חזר בו מהענקת מקום המקדש לרשות היהודים. עומר הפקיע מהיהודים את המבנה שבנו שם – שהומר כעבור שני דורות במבנה הכיפה המפואר והמוכר, אם כי הותיר עדיין בידיהם את האחריות על ניהול ההר ונקיונו. מקום התפילה היהודי בהר הועתק לשוליו, סמוך לשערי המתחם. 

דינור משער שמקום התפילה הזה עמד במקום שבו ניצבת כיום תחנת המשטרה בכניסה להר הבית, מבנה ה'מחכמה' שלצד שער השלשלת. ה'מחכמה' מתוארך אמנם למאה ה-14 או ה-15, אולם ככל הנראה נבנה על גבי שרידים קדומים יותר, ועל מקום שער השלשלת שלצדו היה קיים שער עוד בימי הבית השני. 

להבנת דינור, זכויות היתר של היהודים בהר הבית ואחריותם לטהרתו ולשלמותו נמשכה גם לאחר בניית כיפת הסלע בשנת 691, בימי החליף עבד אל מאלכ, ואפילו לאחר בניית מסגד אל אקצה 14 שנים מאוחר יותר. בימי מדינת ישראל מפקחים מוסלמים על כניסת היהודים לאתר, אולם בראשית התקופה המוסלמית הקדומה דווקא היהודים היו אלו שפיקחו על כניסת המוסלמים אליו. שוערים הועמדו בפתח הר הבית להקפיד שהמוסלמי יחלוץ את נעליו וירחץ את רגליו בבואו אל הקודש. 

רצח בעזרה

הביא אל תומן מאתיים שנות תפילה יהודית בהר הבית
משלחת של הקיסר הביזנטי לחצר הח'ליף אל מאמון

את המשך המאורעות מתאר סלומון בן ירוחם, קראי ארץ-ישראלי בן המאה העשירית: "וכאשר בחסד אלה נעתקו הרומים ממנה, והופיעה מלכות ישמעאל, נתנה הרשות לישראל להיכנס ולגור שם ונמסרו להם חצרות בית השם והיו מתפללים שם משך שנים. ואחר כך הוגד למלך ישמעאל כי הם עושים רעות והוללות ושתיית יין ושכרות וגידופים, וציווה לגרשם אל שער אחד משעריו. ועל הדרך הזאת היו משך שנים. והוסיפו לעשות הרע וקם עלינו מי שגירש אותנו משער בית המקדש". 

סיום חגיגת הניהול היהודי של הר הבית בידי 'מלך ישמעאל' המתואר כאן, מיוחס לדעת דינור לימי שלטונו של עומר השני, עומר בן עבד אל עזיז (717-720). הוא הפקיע מהיהודים את סמכויות ניהול מסגדי ההר, אם כי אלו עדיין הורשו להתפלל על שעריו ואף מעט פנימה מהם. 

אולם אהרון בן מאיר הכהן – ראש ישיבת ארץ ישראל ובר הפלוגתא הגדול של רב סעדיה גאון במאה העשירית, מספר על הרבה יותר מגידופים ושכרות שהתרחשו במתחם בית הכנסת שבהר. הוא כותב על אחד מאבות אבותיו, רבי מוסי שמו, אשר "נהרג בעזרה מתחת יד זרע ענן". העזרה, לדעת דינור, אינה אלא חצר הר הבית, וסיפורו של בן מאיר מעיד שבחצרות ההר עדיין התקיים בזמן רבי מוסי בית כנסת. את אותם גידופים שתיאר סלומון בן ירוחם אשר הביאו לסגירתו מייחס בן ציון דינור להתגברות העימותים בקרב היהודים על רקע התחזקות הקראים בארץ – 'זרע ענן' בן דוד. 

הסופר הקראי אל קרקסאני כתב בשנת 937 אודות אדם בשם "מליך" אשר התגורר ברמלה מאה שנה לפניו וייסד כת דתית שהיתה עויינת לקראים. לדברי אל קרקסאני, מליך המדובר עמד במקום בית המקדש ונשבע שעל המזבח שניצב בימי קדם בנקודה הזו הקריבו תרנגולים. הסיבה לעימות המגוחך הזה היתה שבעיני הקראים תרנגולים נחשבו לאסורים באכילה ומליך התאמץ לשכנעם שמדובר בשטות. הקריבו או לא הקריבו תרנגולים על המזבח (לא הקריבו), דינור מסיק מהסיפור המשונה שבימיו של מליך, תחילת המאה התשיעית לספירה, יהודים סובבו בחופשיות בהר הבית בהמוניהם. לתקופה ההיא בערך מייחס דינור את סיפור רציחתו של אותו רבי מוסי.

מי שניצל את מלחמות היהודים בכדי לגרש אותם מההר ולגדוע את פעילות בית הכנסת היה להערכת דינור הח'ליף העבאסי השביעי אבו ג'עפר עבדאללה אל מאמון (813-833). אל מאמון הפגין עניין רב בהר הבית. בין השאר שיפץ את כיפת הסלע ואף זייף את הכתובת המפארת אותה, כך שנטען בה שהח'ליף העבאסי עצמו הוא בונה הכיפה ולא עבד אל מאלכ. השליט הזה ידוע גם כמי שהציק לא מעט ליהודים ורתם מריבות פנימיות בקרבם כדי לפגוע במעמד ראש הגולה בבבל, למשל. ממילא ייתכן שהסכסוך הפנים-יהודי בירושלים היה מבחינתו סיבה מספיקה בכדי להשבית את התפילה היהודית במקום הקדוש בעולם. 

ואכן, בימי בן מאיר, בחציה הראשון של המאה העשירית לספירה, נראה שהמוסלמים לא הניחו עוד ליהודים להתפלל בהר. בן מאיר כותב לבני בריתו שבבבל: 'ותפילותינו עליכם מול היכל השם, מקום הדום רגלי א-לוהינו ועל שער הכהן ועל שערי מקדש ה''. באגרת נוספת כותב בדומה לכך: "בחזירתנו תנינו שבחכם וברכנו אתכם בהר הזיתים מול היכל השם ובשער הכהן". לו היתה התפילה מתאפשרת כראוי בבית הכנסת שבהר הבית, לא היו יהודי ירושלים מרחיקים להר הזיתים. התפילה שמזכיר בן מאיר על שערי ההר לא היתה ככל הנראה בבית כנסת קבוע אלא במסגרת טקס סיבוב שערי ההר מבחוץ – מעמד שחודש בשנים האחרונות. 

פלטיאל מציל את המצב

השיב את היהודים להר הבית. מטבע מימי אל מועיז

בית הכנסת בהר הבית חזר ככל הנראה לפעילותו רק כ-140 שנים מאוחר יותר, בימי השליט הפאטימי אבו תמים מעד אל-מועיז (953‏-975). 'ספר חסידים' שכתב רבי יהודה החסיד במאה ה-12, מתאר באחד מפרקיו את עלייתו של יהודי בשם פלטיאל הנגיד לגדולה במצרים, לאחר שהחל את דרכו כרופא המלך. פלטיאל נפטר שנה אחת לאחר פטרונו הגדול אל מועיז, בשנת 976, ובשיא תפארתו כיהן כראש השרים בממלכת הפאטימים.

פעולתו של פלטיאל הוזכרה גם במגילת אחימעץ שכתב נכדו אחימעץ בן שמואל, ושם נכתב על כך: 'כי המלך השליטו במלכות מצרים וממלכת ארמים עד ארם נהרים ובכל ארץ ישראל עד ירושלים". בספר חסידים נכתב שפלטיאל המדובר "ביקש מן המלך לבנות בית המקדש, והיה מלא אשפה מימות טיטוס הרשע. ולא נתן המלך רשות לפנותו כי אם עד הצהרים. והלך פלטיאל וקיבץ בחורי ישראל והוא בעצמו פינהו עמהם ובנאוהו והיו מתפללים בו ימים רבים". 

לדעת דינור, האגדה הזו מבוססת על אמת היסטורית אם כי ממרחק הזמנים נעשה כאן בילבול עם סיפור הגעתו של עומר להר הבית. הסיבה לבלבול היא שבמקרה הזה ההיסטוריה פשוט חזרה על עצמה. הימים היו ימי מלחמות בלתי פוסקות בארץ ישראל נגד גדודי קרמטים ונגד תושבי הארץ עצמם – ומאוד ייתכן שפלטיאל עצמו יחד עם אותם 'בחורי ישראל' נמנו על כובשי ירושלים במסגרת הכיבוש הפאטימי. אכן קיימות עדויות על השתתפות יהודים בצבאות הפטימיים, בייחוד בארץ ישראל. השלטונות מימנו באותן שנים את פעילות ישיבת גאון יעקב בירושלים, ולהבנת דינור יש מקום להניח שפלטיאל הצליח להביא גם לחידושו של בית הכנסת בהר הבית. 

במגילת אחימעץ מסופר על בנו של פלטיאל, רבי שמואל, ועל נדבותיו בארץ הקודש. כתוב שהביא עמו לכאן 'מזהב עשרים אלף דרכמונים' וחילק אותם בין השאר עבור 'שמן למקדש בכותל מערבי למזבח שבפנים'. ה'מזבח' במונחי הימים הרחוקים ההם איננו אלא בימת בית הכנסת. דינור מסיק מכאן שבבית הכנסת של הר הבית ניצב גם 'מזבח חיצון', כלומר בעברית מדוברת – שבית התפילה היהודי בכותל המערבי התקיים הן מצד הר הבית והן מחוצה לו. 

הסוף, גם בסיבוב הזה, לא היה טוב. בהמשך מתאר ספר חסידים כיצד גם בפעם הזאת הביאו סיכסוכים פנים יהודיים לחורבן בית הכנסת: "ולאחר כמה שנים רצו שני פרנסי ישראל להשתורר זה על זה וליל כיפורים היה והכו זה את זה. אמר מלך ישמעאלים: אמת, אין מזל לישראל להתפלל כאן. וציווה להחריבה עד יערה רוח ממרום לבנותו". 

"המקום ההדור נפל"

לדעת דינור סגירת בית הכנסת בהר הבית התרחשה בימי אל-חאכִּם, הח'ליף השישי של השושלת הפאטימית במצרים (996-1021), שבדומה לאל-מאמון העבאסי ניצל אף הוא את מלחמות היהודים הפנימיות לצורך סילוקם מההר. בגניזה הקהירית אותר מכתבו של רבי יאשיה, ראש ישיבת גאון יעקב בירושלים בתקופת אל חאכם לאחת הקהילות בגולה, ובה מתלונן הלה על צאצא ממשפחת ראשי הגולה הבבלית שהגיע לירושלים ומנסה להשתלט על ראשות הישיבה. להשערתו של דינור, שני פרנסי ישראל שהכו זה את זה בליל הכיפורים לא היו אלא רבי יאשיה ואותו בבלי אלמוני. 

מכתב אחר מאותה תקופה שהתגלה בגניזה חושף כנראה את מועד החרבת בית הכנסת. מדובר במכתב ששלח רבי שלמה בר יוסף הכהן, מי שכיהן בראשות ישיבת גאון יעקב אחרי רבי יאשיה, מירושלים לפוסטאט – קהיר הקדומה, אל רבי יעקב ברבי יוסף החסיד. רבי שלמה משתף את הנמען בסיום מכתבו במידע חשוב: "והמקום ההדור הבנוי עליו נפל ביום י"ז לחודש אב והוא יום אחד בשעה העשירית ביום, יהי רצון שייבנה בניין מקויים ושלום". 

בן ציון דינור המנוח משוכנע שהמקום ההדור איננו אלא בית הכנסת יקר הערך בהר הבית, ולדעתו נרמז כאן דבר חורבנו בידי אל חאכם, שאכן רדף מרה את הנוצרים והיהודים והחריב כנסיות ובתי כנסת. לדעתו אין מדובר כאן בחורבן בעקבות רעידת אדמה או באופן אחר בידי כוח עליון, אלא בהחרבה מעשי ידי אדם שהוסוותה במכתב כדרך הימים הקשים ההם בשל עיני השלטון הבוחנות. מסינכרון הנתונים שביצע דינור הוא הגיע למסקנה שבית הכנסת הזה חרב בשנת 1018 לספירה, בי"ז באב ד'תשע"ח שאכן חל אז ביום ראשון בשבוע. 

בימי החליף שאחרי אל חאכם, עלי א-ט'אהר (1021-1036), שב ונוסד בית כנסת בשער הר הבית. לדעת הארכיאולוג פרופ' דן בהט בית הכנסת מוקם עתה בחללו הפנימי של שער תת קרקעי מימי הבית השני הקרוי כיום שער וורן – על שם מגלהו במאה ה-19, ואשר בימינו ניתן לראות את פתחו החסום במנהרות הכותל. הכינוי שניתן לו באותם ימים, ומופיע באגרות שאותרו בגניזה הקהירית רק בתקופה הזו שאחרי החרבת בית הכנסת הקדום בידי אל חאכם, הוא 'המערה'. האגרת הראשונה שמזכירה אותו בכינויו זה מתוארכת לשנת 1029. הכינוי 'המערה' אכן הולם את החלל התת-קרקעי, אולם לא ברור האם זה היה מקומו של בית הכנסת העתיק בהר גם טרם החרבתו בידי אל חאכם – או שמא באזור שער השלשלת כפי ששיער דינור. 

שתי רעידות אדמה גדולות שהחרידו את הארץ בשלהי שנת 1033 ובראשית 1034 עשו שמות גם בבית הכנסת המחודש, המערה, ושוב נשלחו אגרות לגולה המצרית האמידה בבקשות תרומה עבור שיפוצו. המערה המשיכה לשמש כבית הכנסת עד לחורבן הגדול, המוחלט, של קהילת ארץ ישראל עם הגעת מסעי הצלב ארצה בשנת 1099. על פי הסופר הערבי אבו זייד אחמד בן סהל הצלבנים שרפו חיים את היהודים הירושלמים בבית הכנסת שלהם – ככל הנראה באותה מערה החודרת אל תוך שטח הר הבית. לימים, כעבור כמעט 900 שנה, ינסו הרב מאיר יהודה גץ ותלמידיו לחדור לתוככי ההר בחיפושים אחר ארון הברית, דרך חלל השער הזה שהצלבנים הסבו לבור מים. 

רבי אברהם בר חייא הנשיא מברצלונה, בספרו 'מגילת המגילה' שכתב בראשית ימי התקופה הצלבנית, מזכיר בגעגועים את בית הכנסת הזה שעל הר הבית: "ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו. וכן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש. והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו, ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין. 

"ועל המנהג נהגו כל ימי מלכות ישמעאל עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאלים מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש, המעון שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסילי טעותם בתוכו והסירו התמיד, ומנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצוות תפילה אשר היא כנגד התמידין, כי מיום שגברו אלו הרשעים על הבית לא הניחו ישראל לבוא בתוכו. אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה ונתנו השיקוץ משמם שהעמידו שיקוציהם בבית והיו משמימים את העולם בתועבותיהם ובגילוליהם". 

שלשלת המסורת היהודית בארץ נקטעה. החורבן המוחלט השכיח הכל. מלבד אגדות מעומעמות לא נותר כמעט איש שיספר לדורות הבאים על העידן המשונה והמעורפל שבו יהודים התפללו בחצרות הר הבית בחסות המוסלמים.