יום שני, 2 בספטמבר 2013

בית חלומותי/ אריה עמית – מפקד מחוז ירושלים במשטרה לשעבר

בשורת השלום תצא מהר המוריה.
אריה עמית
צברתי מאות שעות הר הבית בימי חול, בימי מועד יהודיים ובימי מועד מוסלמיים, בימי שישי ובשבתות, בזריחה ובשקיעה, ביום ובלילה. אני מכיר כל פינה על ההר ובעמקי ביטנו, ויודע מהם הכחות הרוחשים בו בגלוי ובהסתר.

ועם הזריחה, כשאני עומד מולו וקרני השמש מפזזות על כיפת הזהב-כיפת הסלע, תמיד מחדש אני חש מערבולת של רגשות אהבה עצומה, תיסכול גדול, כאב האכזבה וגם תקווה כמוסה.

רק מי שמכיר את ההר, את ריחו המיוחד, את אוירו הצלול כיין, את נופה של העיר העתיקה הנשקף ממנו ואת העוצמה הקדושה שמרגישים כשסובבים עליו – יכול להבין כיצד ניתן לאהוב פיסת אדמה כאילו היתה זו אהובתך – וזאת במנותק ממאבקים לאומניים או דתיים. ואמנם בכל פעם מחדש אני מתרגש. בכל פעם מחדש אני מרגיש מאוהב.

התיסכול נובע מהעובדה המרגיזה שרבים מאלה המדברים על ההר, שהופכים עצמם לפרשנים בעניינו ואף כאלה שלוחשים על אוזנם של מקבלי ההחלטות – לוקים בבורות גמורה לגביו. הרי יש בהם שאינם יודעים כלל כיצד להגיע להר, ישנם שלא יודעים מהו שער המוגרבים או שער הברזל, יש הקוראים עדיין לכיפת הסלע 'מסגד עומר' ולא יודעים שהוא שוכן בכלל בסמוך לכנסיית הקבר, וסהדי במרומים שמתי מעט מעלים על דעתם שמתחת לאדמת ההר, באחת מפינות אורוות שלמה מצוי מזבח אבן קטן הקרוי 'עריסתו של ישו'.

לעסוק בענייני הר הגעש המבעבע הזה המאיים להתפרץ, לשרוף ולהשמיד בזעמו הנורא, מבלי לדעת היכן לדרוך והיכן לא, זהו חוסר אחריות, חוסר צניעות וחוצפה שמרגיזה לבטח את היושב במרומים. האכזבה נובעת מהמרחק של ת"ק על ת"ק פרסה בין השימוש בסיסמאות השחצניות "הר הבית בידינו", "אנחנו הריבון היחיד בהר" וכדומה, לבין המציאות שבה המקום מנוהל על ידי המוסלמים: הווקף, הרשות הפלסטינית ואף התנועה האיסלאמית הישראלית, שנוהגים למעשה בהר מעשה אדונים, ואף עוברים על החוק ברגל גסה  בהשמידם אוצרות ארכיאולוגיים יהודים ללא רחם וללא מורא מהמלכות שעומדת מן הצד ואיננה נוקפת אצבע.

והתקווה: אינני חרדי, אך אני מאמין גדול בקדוש ברוך הוא בדרכי שלי, ואני בעיקר אדם עם שתי רגליו על הקרקע, ומנסה גם בחלומותי לא להגזים בחפשי אחר הבלתי-אפשרי. בית שלישי על חורבות המסגדים הוא דבר שנראה לי לא רק בלתי מציאותי, אלא גם ובעיקר לא נכון, ולכן אינני מעז ואינני רוצה לחלום חלום שכזה.

אבל בחלומי אני כן רואה דור של מנהיגים משני הצדדים שיהיה מרחיק ראות, שיידע להנהיג סובלנות דתית ומדינית, שיהיה בעל חזון ואומץ להגשימו, ושייבנה בית כנסת לתפארת על הרחבה הגדולה שמעל אורוות שלמה, ויהודים ומוסלמים יתפללו על ההר זה לצד זה, אלה לקדוש ברוך הוא ואלה לא-ללה. שלא יישא גוי אל גוי חרב ולא תהיה עוד מלחמה.
ובשורת השלום תצא, איך לא, מהר המוריה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה