בית המקדש שלי מסרב להישאר בגדר מקום פולחן חיצוני לאומה, מבנה ארכיטקטוני שבאים אליו שלוש פעמים בשנה, מאחלים 'חג שמח' וחוזרים לשגרת החיים. בית מקדש כזה אינו שונה במהותו מבתי המקדש המעט הפזורים כבר עתה בכל רחבי ארצנו. בניין המקדש חייב להוות קפיצת מדרגה איכותית מהמציאות הקיימת היום.
בית המקדש, בעיניי, צריך להיות סיסמוגרף רוחני של החברה הישראלית כולה. מקום, פיזי אמנם, שמנקז אל תוכו את מכלול השאיפות, התפילות והערכים של החברה. 'מציון תצא תורה'. המקדש אמור לשקף שינוי בהוויה הישראלית, שתשוב לדבר בשפה ישראלית ויהודית, לחזות בעיני רוחה את חזונם של נביאי ישראל.
לשם כך, אסור שבית המקדש יהיה מנותק מהוויית ימינו. ממש כמו בשירו הנפלא של דן אלמגור: "מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים', שיום יגיע ואהיה אחד מהם". חזון המקדש אסור שידבק בנוסטלגיה גרידא ויצפה רק את פני העבר. חזון המקדש חייב להיות נטוע בהווה, ועתידו צריך להירקם בתקוותינו אנו לעתיד כאן בארץ. רק כך נוכל להגיע למרכז רוחני שיהווה עצם הלוז של החברה הישראלית.
עם זאת, חייבים לזכור: הוא לא רק מקדש, הוא גם בית. הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו. מובן שחזון זה אינו יכול להתממש במצב הקיים היום בהר הבית – מצב אבסורדי בו מונעים מיהודים את חופש הפולחן דווקא במקום הקדוש להם ביותר. עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה, כהכנת כלי הקיבול לשינוי ההוויה המתבקש הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה