אדוארדו בעקבות התיבה האבודה

מאת: ארנון סגל

מתוך "דף הבית" באדיבות מקור ראשון-פורסם בתאריך ל' שבט תשע"ב

כל פריטי הריהוט המהותיים בבית המקדש כבר מוכנים, אבל את החשוב ביותר בהם אין אפשרות לשחזר – ארון הברית. הרי מה שעושה אותו לייחודי כל כך הם לוחות הברית שניתנו בסיני המצויים בו, שאותם אין אפשרות ליצור מחדש * ובכן, היכן הוא הארון? אולי בבבל, אבל הרבה יותר סביר לחפש אותו קרוב למקום שבו נצפה לאחרונה, לפני 3,000 שנה * ממש כאן, מתחת לגשר

כבר שנים תר אדוארדו רקנאטי (77) מהישוב תקוע אחר רמזים למקום העלמו של הכלי המופלא הזה. לשם כך אף ייסד אתר אינטרנט בארבע שפות (http://israelhai.org/). בעבר היה עורך דין ויועץ פיננסי, וחיפוש מקום גניזת הארון נובע אצלו פשוט משיגעון לדבר. את המידע שלו הוא שואב מהמקורות הכתובים. לדעתו הם מספקים פרטים בעניין זה בנדיבות רבה.

וכך התרחשה ההיעלמות, לדעתו: אחרי כמעט 500 שנות נדודים באוהל ובמשכן, הכניס שלמה המלך את הארון למקדש שבנה, והצהיר באותה הזדמנות "בנה בניתי... מכון לשבתך עולמים". להבנת אדוארדו שלמה ידע היטב מה הוא אומר, ואפילו לקח בחשבון אפשרות של חורבן. רקנאטי מתקשה להאמין שהארון יכול היה להיגנב או אפילו להיות מוזז ממקומו, ומזכיר את המקרה הטראגי של עוזה מספר שמואל ב’, שהוכה בידי ה’ כשרק נגע בארון. הוא טוען שעקבות הארון אבדו כבר מרגע חנוכת הבית הראשון, ושהכלי הזה לא נזכר עוד בתנ"ך.

"למה נבחר שלמה לבנות את הבית ולא אביו, דוד אהוב ה’, שביקש זאת?", תוהה רקנאטי באתרו, ומשיב: "מפני שה’ נתן לשלמה חוכמה, ובאמת רק גאון היה מסוגל לבנות בית שבו הארון יכול היה להישאר לנצח מבלי להתגלות". רקנאטי קושר לכך גם את העובדה ששלמה נשא לאשה את בת פרעה. בכל פעם שהיא נזכרת, הוא מציין, מיד עובר הכתוב לדבר על מפעל בניה כלשהו. הוא מציע שהנישואים הפוליטיים הללו נערכו בעיקר על מנת לספק לשלמה ידע מקצועי הנדרש לבנייה, שבמצרים היה מצוי בשפע: "למצרים היו ידע ונסיון בהסתרת הכניסה לקברי המלכים שלהם, להסוות את הכניסה באופן שנראה כמו מצע סלע".

"בניגוד למשכן, בו מידות קודש הקודשים הן 10X10 אמות, למרבה הפלא, במקדש אנחנו מוצאים חדר שנקרא 'דביר הבית' שבו מונח הארון, ומידותיו 20X20 אמות". תהליך תיקון השגיאות האוטומטי שהפסיכולוגיה האנושית נוטה לו, גורם לרובנו להאמין שהדביר הוא קודש הקודשים. אבל לא לאדוארדו. התברר לו שבשום מקום לא נאמר במפורש שהדביר הוא קודש הקודשים. "הכהנים הניחו את הארון בדביר, אבל הבדים ששימשו להובלת הארון בלטו, והיה אפשר לראות אותם מבחוץ (מל"א ח:9). כמה חשוד! איך אפשר שהבדים, שיכולים היו להיכנס אל קודש הקדשים במשכן, בולטים בדביר, ששטחו גדול פי ארבע? אולי רומזים לנו שהארון לא הגיע לסוף המסע? שזו חניה זמנית?".

ארון בערפל

"שלמה אומר: 'ה’ אמר לשכון בערפל. בנֹה בניתי [שימו לב לחזרה] בית זבול מכון לשבתך עולמים', ורומז למסורת הידועה היטב בדבר קיום שבעת הרקיעים". לטענת רקנאטי זו מסורת עתיקה ומשותפת לתרבויות רבות: "לרקיעים יש שמות: הנמוך ביותר נקרא ערפל (!) ומעליו הזבול, ראו במילון אבן שושן. עתה ניתן לפרש את המסר של שלמה: הבית ייבנה גבוה ונישא, בעוד שקודש הקודשים יהיה במפלס נמוך יותר, אפילו תת-קרקעי, שבו לא ייראה.

"זה יכול להסביר את הביטוי הכפול "בנֹה-בניתי": ידוע היה לשלמה שהבית הזה עתיד ליהרס, לפיכך היה עליו להשתמש בחוכמה שה’ חנן אותו בה. כך, הוא מילא את רצון ה’ לשים את הארון במקום המסומן, אך באופן שבלתי אפשרי יהיה להבחין בו, אפילו בזמן החורבן. שם נמצא הארון עד עצם היום הזה".

התנ"ך משליך לעברנו עוד עצם, לטענת אדוארדו, בציון העובדה המתמיהה שחנוכת המקדש נדחית למשך 11 חודשים לאחר סיום בנייתו: "מה קרה במהלך 11 החודשים? ככל הנראה, שלמה היה עסוק בארגון המבצע שלו. שלמה בנה את הבית, תוך שהוא מצפה את הרצפה בעץ, כך ששום אבן לא תיראה. כמה יעיל! מי יכול היה לבדוק מתחת לעץ? הוא מניח את הארון בדביר המתעתע, אבל מאותת על-ידי הבדים הבולטים שזה איננו סוף המסע, וגם נפטר מעדים לא רצויים בעזרת הענן ששכן על המקדש בחנוכתו. או אז, העבדים הנאמנים פתחו את מכסה קודש הקודשים האמיתי, הנמיכו את הארון למקום המסויים שלו וסגרו שוב".

ואיך עשה זאת שלמה באופן שלא יתגלה במשך 3,000 שנה? גם לזה יש לרקנאטי פיתרון: "כדי להגשים את תוכנית המבצע, שלמה השתמש בשני העמודים המוזרים שבכניסה למקדש, יכין ובֹעז. גובהם היה 18 אמות, וגובה הכותרות שבראשם היה חמש אמות. העמודים היו חלולים על פי הכתובים, עומדים לעצמם מבלי לתמוך חלק כלשהו של הבניין. הם היו ניתנים למילוי בחול דק, שיישפך בזמן הרצוי, ויגרום לירידת הכותרת הכבדה". לדברי רקנאטי, בימי שלמה הכירו רק מכונה אחת, המנוף, ושמות העמודים, יכין ובעז, מרמזים לשני המרכיבים שכל מנוף חייב להכיל: כַּן, כלומר בסיס ועוז, שהוא החלק המעלה והמוריד את המשא.

"כשהבבלים מחריבים את הבית, הם מתעניינים בכמות הענקית של נחושת בשני העמודים. הם חתכו את העמודים לחתיכות לצורך הובלתם. ניתן לבדוק את המידות במלכים א ז, 15 שם מתוארת יצירת העמודים ומצויין שהכותרות בנות חמש אמות, ולהשוות עם מלכים ב, כה, בתיאור החורבן, שם הכותרות הן בגובה שלוש אמות בלבד. ברור שהבבלים מדדו את מה שיכלו לראות, והחמיצו הפרש של שתי האמות שטבעו בתוך העמודים. ראיה, האין זאת?".   

מערת המטמון

החליטו בעצמכם. אז כאמור, אם תשאלו את רקנאטי, לא ייתכן שהארון זז ב-3,000 השנים האחרונות מהמקום שבו הציב אותו שלמה מלך ישראל. לדעתו עד היום הוא ממתין שם, במבנה תת קרקעי ומוסווה. באופן מעניין, חשוב לומר, זו דעה שגם לא מעט מגדולי ישראל נקטו בה, במסגרת התחקיר רב-הדורות שנערך סביב היעלמות כלִי המקדש מספר 1. היו מחז"לינו שניסו למצוא רמזים למקום המטמון בדברי המלך יאשיהו, אחד המלכים האחרונים בשושלת בית דוד: "תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף" (דהי"ב לה, 3).  זה די קשה, מכיוון שלשונו סתומה למדי. האמנם ארון הקודש הוא ארון הברית? והיכן הוא 'הבית אשר בנה שלמה מלך ישראל' לארון? ומה פירוש הביטוי 'אין לכם משא בכתף'?

במקורות חז"ל, על כל פנים, מועלות גם השערות אחרות. בין השאר נבחנת שם האפשרות שהארון גלה לבבל. נכון שהארון לא נזכר בכתובים כאחד הכלים שנטלו הבבלים לארצם הרחוקה. מצד שני, הנביא ישעיהו (לט,6) הרי התחייב שאחרי בוא הבבלים "לא יוותר דבר אמר ה'", ובעלי הגישה הזאת מציעים להאמין לו.

דעות אחרות, מכל מקום, מעריכות שהוא הרבה יותר קרוב, ממש מתחת לפנס. כך, למשל, מסופר במשנת שקלים (ו,א) על מנהג משפחת רבן גמליאל וצאצאי רבי חנניא סגן הכהנים להשתחוות ממש מול לשכת דיר העצים שבמקדש, מכיוון ש"מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז". כמו שאירע לא פעם בעניין הארון, גם המסורת הזאת נולדה בעקבות טרגדיה: "מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה. בא ואמר לחברו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו ביחוד ששם הארון נגנז". הכהן שעבד בלשכה הבחין שיש משהו חריג ולא שגרתי ברצפתה, ומכיוון שחשף בכך את מקום גניזת הארון, שילם בחייו. לשכת דיר העצים ניצבה בצפון מזרח המקדש, במקום שהיום נטוע מטע זיתים. עוד נקודת חפירה חשובה במסע החיפושים שעתיד להיערך בעקבות הארון.

על כל פנים, בגמרא כאמור מופיעה דעה שהארון פשוט נגנז במקומו. כך סובר גם הרמב"ם, ומציע לחפש את התיבה הפלאית במקום קודש הקדשים עצמו (בית הבחירה ד,א): "ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב, בנה מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות. ויאשיהו המלך ציווה וגנזו אותן במקום שבנה שלמה". קודש הקדשים, כך מקובל וסביר, מצוי בכיפת הסלע. הסלע שמתחתיו, הצאחרה, הוא על פי המסורת אבן השתיה שהיתה במערב קודש הקדשים. ואם כך את הארון צריך לחפש מתחתיה.

באופן מפתיע, גם כיום הסלע הזה טומן בחובו לא מעט סודות. יש בו, למשל, מערה מסתורית. 14 מדרגות בפינה הדרום-מזרחית של הסלע מובילות אל חדר שבתחתיתו, שבעה על שבעה מטרים חללו וגובהו כקומת אדם. הארכיאולוג קיט סבר שהמערה הזו נחצבה עוד בימי ארוונה היבוסי. חוקרים רבים משערים שהייתה בעבר גדולה הרבה יותר מאשר היום. קירותיה, שנבנו בתקופה מאוחרת יחסית,  מכסים כנראה על סודות המצויים מצדם השני.

אך מה שבאמת מעניין בה נמצא דווקא ברצפתה: דריכה על לוח שיש מעוגל בה, שקוטרו כמטר ושבעים, מותירה הד עמום ותחושה שתחתיו מצויה תהום עמוקה "ללא קץ". גם הרדב"ז כותב על כך: "עוד אמרו הנוכרים שיש תחת הכיפה מערה, ושהמלכים הראשונים רצו לדעת מה היה שם, ושלשלו בני אדם לתוכה ומתו, וסגרו אותה ומלאום עפר. עד היום הזה אין אדם יודע מה יש שם, וקרוב אצלי שנאמר להם או שמעו שהארון גנוז שמה". חוקרים שבדקו את המערה בשנת 1911, מכחישים מכל מקום את קיומו של בור עמוק כל כך במקום, אבל שווה לבדוק. המתפללים המוסלמים הפוקדים את האתר, אגב, לא מעזים לבדוק מתחת ללוח השיש. הם גם לא נוגעים בפני הסלע שעל גבי המערה. רק פעם בשנה מנגבים ממנו אבק, שאותו קוברים לאחר מכן.

גם מבחינות נוספות האבן הזאת היא חידה בלתי פתורה. חיים מיכל מיכלין, שכתב אודותיה בשנת 1916, מספר על דלת כפולה ומסתורית, נעולה תמיד, המצויה קרוב לקצה הצפוני של האבן. ממנה והלאה נמשכת דרומה תעלה חצובה באבן. בצדה הצפוני היא מכוסה בלוחות אבן, אך בהמשכה נכנסת אל מתחת לפני הסלע. צ'רלס וורן האנגלי הסתכל פנימה ב-1861 וגילה שהיא מלאה עפר. לכן לא יכול היה לבדוק מהי תכולתה. הארכיאולוג קלרמונט סיפר על מאורע מרעיש שגרמה התעלה הזאת: בלילה אחד של אביב 1911 התגנבו לתוכה קצין אנגלי בשם פארקר וכמה מחבריו. למחרת בבוקר עזבו את הארץ בחופזה בספינה שהמתינה להם מבעוד מועד ביפו. בכל הארץ יצאה אז שמועה שהאנגלים גנבו מהתעלה את כתר דוד, חרב שלמה, ארון הברית והלוחות ועוד כלים רבים.

חזרנו, אם כן, לנקודת הראשית. אפס ממצאים, אבל כמה קצות חוט שלמרות 3,000 השנים שחלפו טרם נבדקו כראוי. היכן אתה, ארון הברית?